סקירה של מועצת הוותיקן השנייה

מאת ליסה זנגריני

האפיפיור יוחנן ה-23 פתח את הוותיקן השני בנאום ״Gaudet Mater Ecclesiae״ (״הכנסייה-האם צוהלת״) המפורסם שלו, בו ציין את מטרתה העיקרית של המועצה.

מועצת הוותיקן השנייה סימנה אבן דרך בתולדות הכנסייה, והחלה תהליך של שינוי עמוק בתוך הכנסייה עצמה, וביחסיה עם העולם המודרני, כנסיות נוצריות אחרות ודתות לא נוצריות. התהליך עדיין נמשך.

המועצה האקומנית ה-21 בתולדות הכנסייה

וותיקן 2 היתה המועצה האקומנית ה-21 שהתכנסה בהיסטוריה בת ה-2000 שנה של הכנסייה, והתכנסה כמעט מאה שנים לאחר שהאפיפיור פיוס התשיעי כינס את מועצת הוותיקן הראשונה (1869-70) בה נקבעו הדוֹגְמוֹת על אי-הטעות של האפיפיור ואת קדימות סמכות השיפוט של האפיפיור.

האפיפיור יוחנן ה-23 הקדוש הכריז על כינוס המועצה ב-25 בינואר 1959, שלושה חודשים בלבד לאחר בחירתו באוקטובר 1958, כאשר נאם בפני הקרדינלים שהתאספו בבזיליקת האפיפיור ״פאולוס הקדוש מחוץ לחומות״ שברומא.

״רפואת הרחמים״

בהודעתו הבלתי צפויה, הסביר האפיפיור יוחנן כי החלטתו נולדה לאחר שלמד על ההתרוששות הרוחנית של החברה המודרנית הנובעת מהשינויים החברתיים והפוליטיים העמוקים שעברו עליה בעשורים הקודמים, ושדרשו תגובה חדשה מצד הכנסייה. הוא הזכיר גם את המחלוקות בנות מאות השנים בתוך המשפחה הנוצרית.

באנציקליקה הראשונה שלו “Ad Petri Cathedram” (״לכסא פטרוס״), שפורסמה ב-29 ביוני 1959, ובפגישת הכנה למחרת, הבהיר האפיפיור המנוח עוד, כי המועצה נועדה בראש ובראשונה להחיות את האמונה הנוצרית בעולם הנעשה חילוני יותר ויותר, לתת מרץ חדש למשימת הכנסייה הקתולית, ולהתאים את שיטות הכנסייה לנסיבות החדשות.

האפיפיור יוחנן רצה מועצה המאופיינת בפסטורליות ובעיצוב מחדש, כדי שהחברה במאה ה-20 תוכל להבין ולקבל את ההוראה הקתולית טוב יותר. כפי שאמר בנאום הפתיחה של המועצה, תוך שמירה על שלמות משנתה, הכנסייה רצתה להציע לעולם המודרני את ״רפואת הרחמים״, ולא גינויים חמורים.

מהלך המועצה

וותיקן 2 נפתחה חגיגית ב-11 באוקטובר 1962 בבזיליקת פטרוס הקדוש, לאחר למעלה משלוש שנים של הכנות. המועצה התכנסה בארבעה מושבים בין 1962 ל-1965, כל אחד שנמשך בין 8 ל-12 שבועות, בסתיו של כל אחת מארבע השנים. היא הופסקה זמן קצר לאחר מותו של האפיפיור יוחנן ב-3 ביוני 1963, והתחדשה לאחר בחירתו של האפיפיור פאולוס השישי, ב-11 ביוני באותה שנה. המועצה נסגרה ב-8 בדצמבר 1965.

משקיפים לא קתולים מוזמנים להשתתף

בין 2,000 ל-2,500 קרדינלים, פטריארכים ובישופים קתולים מכל רחבי העולם, בסיוע 460 מומחים בתאולוגיה השתתפו בכל מושב. לראשונה הוזמנו פרוטסטנטים, אורתודוקסים ומשקיפים אחרים שאינם קתולים לסייע. כן נכחו גם 42 עמאים ונזירים, גברים ונשים.

16 מסמכים

בסך הכל, פרסמה המועצה 16 מסמכים, כולל ארבע חוקות (על מבנה הכנסייה ואופייה, על התגלות האלוהים, על הכנסייה בעולם המודרני ועל הליטורגיה); תשעה צווים (על הכנסייה והתקשורת, אקומניזם, כנסיות מזרחיות קתוליות, בישופים, גיבוש כוהנים, חיי דת, עמאים, שירות הכוהנים ופעילות להפצת האמונה). כמו כן פורסמו שלוש הצהרות על הדתות לא נוצריות, על החינוך הנוצרי ועל חופש הדת.

ארבעת החוקות: “Lumen Gentium”

אחד המסמכים החשובים ביותר שפורסמו ע״י הוותיקן השנייה הוא החוקה הדוגמטית “Lumen Gentium” (״אור לגויים״) העוסקת במבנה הכנסייה ובאופייה. במסמך מציג את הכנסייה כרז וכקהילת המאמינים שנטבלו (״עם האלוהים״) הנקראים לקדושה ולכל אחד תפקיד ואחריות יחודיים. הוא מאשר מחדש את אופייה המיסיונרי של הכנסייה ומאשר את הקולגאליות של הבישופים ״עם ותחת יורשו של פטרוס הקדוש״. היא נותנת, בין היתר, את האפשרות לבישופים המקומיים להחזיר את שירות השמשים הקבועים עבור גברים נשואים. תפקידם של עמאים והשתתפותם בחיי הכנסייה ובמשימותיה מודגש אף הוא, בעוד שהקריאה לחיים דתיים נשקל ביחס לחיים הרוחניים של הכנסייה כולה.

“Dei Verbum”

החוקה הדוגמטית “Dei Verbum” (״דבר האלוהים״) העוסקת בהתגלות האלוהים היא מסמך יסוד נוסף של המועצה. מטרתו היא לבטא את הבנת הכנסייה את טבעה של ההתגלות, כלומר, התהליך שבו אלוהים מתקשר עם בני אדם. הוא רלוונטי במיוחד לאקומניזם, שכן הוא נוגע בשאלות על כתבי הקודש, מסורת וסמכות ההוראה של הכנסייה.

“Sacrosanctum Concilium”

החוקה  “Sacrosanctum Concilium” (״המועצה הקדושה״) העוסקת בליטורגיה הקדושה זכורה לרבים מאחר ואפשרה שימוש בשפות המקומיות בליטורגיה, ועל כך שהדגישה את חשיבותה של תפילת הקהילה מתוך הכרה בערך ועושר המנהגים השונים בכנסייה על פי המסורות השונות.

“Gaudium et Spes”

החוקה הפסטורלית “Gaudium et Spes” (״השמחה והתקווה״)  העוסקת בכנסייה בעולם המודרני, קראה לכנסייה לקיים דיאלוג עם החברה העכשווית על בעיותיה, ולהביא את הוראת הכנסייה וערכי המוסר אל עולם שנקרע לעתים קרובות מדי משנאה, מלחמה ואי צדק. המסמך הכיר בכך שלמדע ולתרבות יש דברים ללמד את הכנסייה, אך גם אמר שלכנסייה יש משימה לקדש את העולם הסובב אותה.

שינויים בולטים בכנסייה, ביחסים אקומניים ובין דתיים

בשנים שלאחר הוותיקן השניה, הכנסייה הייתה עדה למספר שינויים חשובים:

-  סדר סעודת האדון הרומי החדש יצא בשנת 1970, עם מחזור חדש של קריאות שנועד להציע מבחר עשיר יותר מכתבי הקודש. לוח השנה הליטורגי נעשה פשוט יותר. טקסי התקדישים תוקנו, תוך שימת דגש על ההיבטים הקהילתיים בעת עריכתם. טקס החניכה הנוצרית של מבוגרים הושב ועבר שינוי. ככל שהשינויים התרחשו, ההשתתפות הליטורגית הפעילה עלתה באופן דרמטי בכנסיות מקומיות רבות.

- שירות העמאים הוכפל ותפקידים חדשים נפתחו בפניהם: קוראים במהלך סעודת האדון, השתתפות בוועדים ברמת הכנסייה והבישופות. עמאים בעלי תארים בתאולוגיה החליפו אנשי דת במשרות אדמיניסטרטיביות בכנסייה.

- בכל הכנסייה הייתה תשומת לב מחודשת לכתבי הקודש, לליטורגיה ולרוחניות האישית.

- הכנסיות הקתוליות המזרחיות עודדו לחזור למסורות שלהן, לסיים תקופה של ״לטיניזציה״ ולפתח הערכה חדשה למגוון בתוך הכנסייה האוניברסלית.

- האקומניזם פרח, בדיאלוג רשמי בין בכירים קתולים לכנסיות נוצריות אחרות, ובמפגשי תפילה ואחווה ברמה המקומית.

- לאחר שהמועצה הכירה באפשרות של ישועה למי שאינם נוצרים, החל דיאלוג גם עם דתות אחרות. מסמך בעל חשיבות רבה בנושא ובפרט אל מול היחס עם העם היהודי, הוא מסמך “Nostra Aetate” (״בזמננו״).

- החיים הדתיים השתנו באופן דרמטי, כאשר מסדרים דתיים אימצו את הנורמות של הוותיקן ושכתבו מחדש את החוקות שלהם, תוך הסתכלות חדשה על סוגיות של סמכות, קהילה וזהות.

- הוותיקן השנייה החזירה את השמשות הקבועה כשירות ואפשרה לגברים נשואים להיות מוסמכים כשמשים.

- הוראת המועצה לפיה האפיפיור והבישופים יוצרים יחד גוף קולגיאלי אחד הובילה להערכה חדשה לבישופים ולמועצות הבישופים. סינודוס הבישופים הוקם כדי להיפגש באופן קבוע ולייעץ לאפיפיור.

- התיאולוגיה התחדשה, במיוחד התיאולוגיה המוסרית, שהתמקדה יותר ויותר במקורות המקראיים ובמצפון הפרט, ופחות בחוק או בסמכות הכנסייה.

- המועצה הדגישה את הסולידריות של הכנסייה עם האנושות במקום את הפרדתה מהעולם החילוני, והדבר הוביל להתרבות של פעילויות חברתיות וצדקה. מנהיגי הכנסייה דיברו תדיר על העדפתה של הכנסייה לעניים ולסובלים, והפכו לתומכי זכויות אדם חזקים.

המאמר מתבסס גם על מידע מה-L'Osservatore Romano ו-CNS