דרשתו הראשונה של הדרשן האפיפיורי לכבוד תקופת הציפייה

משורר איטלקי בשם ג'וזפה אונגרטי העלה על הכתב את הלך רוחם של חיילים בשוחות של מלחמת העולם הראשונה בשיר קצר:

אנחנו

כמו בסתיו

העלים

על העצים.

בשל מגפת הקורונה, האנושות כולה חווה עכשיו את אותן ארעיות וחוסר וודאות.

"האדון", כתב הקדוש גרגוריוס הגדול, "מלמד אותנו לעתים בדבריו, אך לעתים הוא עושה זאת באמצעות עובדות". בשנה שחוסה תחת צילה של ה"עובדה" האדירה והמחרידה של נגיף הקורונה, אנחנו רוצים להפיק את הלקח שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לקבל לחייו האישיים והרוחניים. הרהורים מסוג זה טוב לחלוק רק ביננו המאמינים לבין עצמנו, שכן אין זה חכם במיוחד להציע אותם לכול בני האדם ללא שום הבחנה, שמא הדבר יגביר אי-נחת מסוימת שהמגפה מעוררת בקרב מי מהם ביחס לאמונה באלוהים.

ברצוננו להתמקד בהרהורינו באמיתות הנצחיות הבאות: ראשית כל, שאנחנו בני תמונתה ו-"אֵין לָנוּ פֹּה עִיר קֶבַע" (עברים יג:14); שנית, שהחיים לא נגמרים במוות, מכיוון שמצפים לנו חיי עולם; שלישית, שאנחנו לא מתמודדים עם הגלים המשתוללים לבדנו, בסירה הקטנה שהיא כוכב הלכת שלנו; הרי "הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ" (יוחנן א:14). האמת הראשונה היא מושא של הניסיון, שתי האחרות מתקבלות מהאמונה והתקווה.

"זכור שתמות"

נתחיל להתבונן בראשונה מבין האמיתות הנצחיות הללו: המוות. "Memento mori", זכור שתמות. הנזירים הטרפיסטים בחרו את המילים הללו כמוטו למסדר שלהם והם כתבו אותן בכל פינה במנזריהם.

ניתן לדבר על המוות בשתי דרכים שונות: לאור הכרזת האמונה (הקריגמה) או לאור החכמה. הדרך הראשונה היא ההכרזה שהמשיח גבר על המוות. המוות הוא כבר לא חומה שהכול מתרסקים כנגדה, אלא גשר לחיי עולם. מנגד, דרך החכמה או הדרך הקיומית היא הרהור במציאות המוות כפי שהיא נגישה לניסיון האנושי. זהו הניסיון לדלות ממננו לקחים שיסייעו לחיים טובים. בנקודת המבט הזו נתמקד בהתבוננות שלנו עתה.

הדרך הקיומית היא האופן שבו הברית הישנה, ובייחוד ספרות החכמה, ניגשים למוות: "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה" (תהילים צ:יב). צורת ההתבוננות הזו במוות לא מסתיימת עם הברית הישנה, אלא נמשכת גם בבשורת המשיח. הבה ניזכר באזהרתו: "עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַיּוֹם אַף לֹא אֶת הַשָּׁעָה" (מתי כה:13). זהו מוסר ההשכל ממשל האיש העשיר שתכנן להרחיב את אסמיו לאחסון התבואה: "כְּסִיל! בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה יִדְרְשׁוּ מִמְּךָ אֶת נַפְשְׁךָ, וְהַדְּבָרִים שֶׁהֵכַנְתָּ לְמִי יִהְיוּ?" (לוקס יב:20). בפעם אחרת ישוע חוזר ואומר: "מַה תּוֹעֶלֶת תִּצְמַח לְאָדָם אִם יַרְוִיחַ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְיַפְסִיד אֶת נַפְשׁוֹ, אוֹ מַה יִּתֵּן אָדָם כִּתְמוּרָה בְּעַד נַפְשׁוֹ?" (מתי טז:26).

מסורת הכנסייה אימצה בשתי ידיים את התורה הזו. אבות המדבר הוקירו את המחשבה על המוות עד כדי כך שהם הפכו אותה לתרגול יומיומי ושמרו עליה בכל האמצעים הדרושים לכך. אחד מהם, שהתפרנס מטוויית צמר, הרגיל עצמו להפיל מזמן לזמן את הפלך ו"להעלות את המוות בעיני רוחו בטרם הרים אותו שוב". בספר 'חיקוי המשיח' אנחנו מוצאים את הקריאה הזו: "בבוקר, הנח בליבך שלא תשרוד עד הערב. עם בוא הערב, אל תעז להסתמך על בוקר יום המחר" (א', 23). אלפונסוס מריה דה ליגואורי הקדוש כתב את המסה 'ההכנה למוות', שקיבלה מעמד של קלאסיקה בספרות הרוחנית הקתולית.

את הדרך הזו לדבר על המוות ניתן למצוא בכל תרבות, לא רק במקרא או בנצרות. הגרסה המחולנת שלה נמצאת גם במחשבה המודרנית וראוי לגעת בקצרה במסקנותיהם של שני הוגים שהשפיעו רבות על התרבות שלנו.

ההוגה המודרני הראשון הוא ז'אן-פול סרטר. הוא הפך על פיה את מערכת היחסים הקלאסית שבין מהות לקיום בטענה שהקיום קודם למהות. במילים פשוטות, אין סדר או מדרג של ערכים אובייקטיביים – אלוהים, הטוב, ערך, חוק טבעי – שקודם לכל הדברים ושעל בני האדם לחיות על פיו. אדרבה, הכול צריך להתחיל מהקיום הפרטי ומחירותו של כל אדם. על כל אחד לרקום ולממש את גורלו-שלו, ממש כפי שהנהר זורם ובכך חופר את מסלולו. מסלול החיים לא כתוב בשום מקום, אלא מוכרע על ידי בחירותיו של האדם.

הבנה זו של הקיום מתעלמת לגמרי מהמוות כעובדה קיימת ולכן היא מפריכה את המציאות שהיא שואפת להוכיח. מה בני האדם יכולים לתכנן אם הם לא יודעים ולא מחליטים האם הם יישארו בחיים עד מחר? הניסיון של סרטר מזכיר אסיר שמבלה את זמנו בתכנון הדרך הטובה ביותר לעבור מקיר אחד של תא המאסר אל הקיר השני.  

מחשבתו של פילוסוף אחר, מרטין היידגר, מתקבלת יותר על הדעת בהקשר הזה. הוא מתחיל את המהלך שלו מהנחות דומות ופועל גם הוא במסגרת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. הוא מגדיר את האדם כ"הוויה-לקראת-מוות" ובכך המוות כבר איננו דבר מקרי שמסיים את החיים, אלא התוכן של החיים עצמם; החיים מורכבים מהם. האדם איננו יכול לחיות מבלי "לשרוף חיים", מבלי לקצר אותם. כל דקה שעוברת נלקחת מהחיים ומועברת לידיו של המוות, ממש כפי שכשאנו נוהגים בכביש, אנחנו רואים בתים ועצים שנעלמים במהירות שיא מאחורי גבנו. החיים לקראת המוות משמעם שהמוות איננו רק סוף, מסקנה, אלא תכלית, מטרתם של החיים. האדם נולד כדי למות ולא עבור שום דבר אחר.

מהי, אם כן, שואל הפילוסוף, ה-"הגרעין הנוקשה, הבטוח והיציב" שאליו נקרא כל אדם בידי מצפונו ושעליו לשמש לו כבסיס לקיומו, אם אכן הוא רוצה קיום "אותנטי"? התשובה: כלום ושום דבר! כל האפשרויות האנושיות הן למעשה "חוסר אפשרות". כל ניסיון לתכנן את עצמנו ולהושיע את עצמו הוא קפיצה שמתחילה ונגמרת בכלום ושום דבר. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להפוך את ההכרח לערך בכך שנאהב את גורלנו. זוהי גרסה מודרנית לעקרון "אהבת הגורל" (Amor fati) של הפילוסופים הסטואים!

אוגוסטינוס הקודש צפה מראש גם את המסקנה המודרנית הזו על המוות, אך הגיע למסקנות שונות בתכלית: לא ניהיליזם, אלא אמונה בחיי הנצח. 

כשבני אדם נולדים, הוא כתב, מעלים השערות רבות: אולי הם יהיו יפים, אולי הם יהיו מכוערים; אולי הם יהיו עשירים, אולי הם יהיו עניים; אולי הם יחיו שנים רבות, אולי הם ימותו במהרה. אבל על איש לא נאמר: אולי הוא ימות ואולי לא. זהו הדבר הבטוח היחיד בחיי האדם. כשמישהו סובל מבצקת (מחלה חשוכת מרפא בזמנו, כפי שהיום ישנן אחרות), אנחנו אומרים: "מסכן, עליו למות; נגזר גורלו, אין תרופה". אבל כלום עלינו לומר את אותו הדבר על אלו שנולדים? "מסכן, עליו למות; אין תרופה, נגזר גורלו!". מה זה משנה אם התהליך ארוך או קצר יותר? המוות הוא מחלה חשוכת מרפא ואנחנו נדבקים בה בלידתנו.

דנטה אליגיירי (משורר איטלקי), סיכם את כל נקודת המבט של אוגוסטינוס בשורת שיר אחת כשהוא הגדיר את קיומנו עליי אדמות כ-"חיים שהם מרוץ לקראת המוות".

בית הספר של "האחות מוות"

עם התקדמותה המהירה של הטכנולוגיה וריבוי הישגיו של המדע, אנחנו מסתכנים להידמות לאותו איש מהמשל שאומר לעצמו: "נַפְשִׁי, יֵשׁ לָךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֶגְרוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת. הִנָּפְשִׁי, אִכְלִי, שְׁתִי וְשִׂמְחִי" (לוקס יב:19). האסון הנוכחי מזכיר לנו שבכל הנוגע לתכנון וקביעת העתיד, מעט מאד תלוי ברצונו של האדם.

לאחר בואו של המשיח, נקודת המבט הזו על המוות ממלאת תפקיד דומה לזה שממלאת התורה לאחר בואו של החסד. גם המוות וגם התורה שומרים ומטפחים את האהבה והחסד. כפי שנכתב, התורה ניתנה לחוטאים (טימותיאוס א' א:9) ואנחנו עדיין חוטאים, אנחנו עדיין מתפתים על ידי העולם ועל ידי הדברים החומריים; מתפתים תמיד 'להידמות לעולם הזה' (רומים יב:2). אין נקודת מבט טובה יותר על העולם, על עצמנו ועל כל המאורעות השונים, שממנה אנחנו יכולים לראות אותם כפי שהם באמת, מאשר המוות. מנקודת המבט הזו בלבד הכול מקבל את המקום הראוי לו.

לעתים קרובות העולם נראה כערבוביה של עוול ותהו ובוהו, עד שנראה שהכול קורה באקראי, ללא כל אחידות או תכנית. סוג של ציור חסר צורה שבו כל היסודות והצבעים מפוזרים בשרירותיות, כמו בכמה ציורים מודרניים. לעתים קרובות "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו". אולם, כדי להפיג את האמונה שיש משהו קבוע או יציב בעולם, בוסה (דרשן צרפתי) ציין שלעתים רואים את ההפך: "צדיק וטוב לו ורשע ורע לו".

האם יש תצפית שממנה ניתן לראות את התמונה הגדולה ולהבין את משמעותה? כן, יש כזו: זוהי התכלית, המוות, שלאחריו משפט האלוהים (עברים ט:27). כשרואים את הדברים משם, הכול מקבל את הערך המתאים לו. המוות הוא סופם של כל ההבדלים וכל צורות העוול שמתקיימות בעולמם של בני האדם. כפי שנהג לומר הקומיקאי האיטלקי טוטו, המוות הוא כמו 'פלס בנאים' – מיישר ומשטח כל פריבילגיה.

הסתכלות מנקודת המבט של המוות מסייעת עד מאד לחיות כראוי. האם אתה נאנק מבעיות וקשיים? צעד קדימה, התמקם בנקודה הנכונה, הבט בדברים כאילו אתה על ערש דווי: כיצד היית רוצה להתנהג? כמה חשובים הדברים הללו ייראו לך? האם יש לך עניין לא פתור עם מישהו? הבט בדברים כאילו היית על ערש דווי. מה היית רוצה לעשות שם: לנצח או להיות מושפל? לגבור או לזכות במחילה?

המחשבה על המוות מונעת מאתנו להיקשר לדברים, מלהפקיד את ליבנו במעונות ארציים, מלשכוח שאין לנו מעון של קבע עלי אדמות (עברים יג:14). כפי שאומר בעל ספר תהילים: "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא־יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהילים מט:18). בעת העתיקה, מלכים נהגו להיקבר עם תכשיטיהם. הדבר עודד, כמובן, חילול קברים במטרה לשדוד את אותם האוצרות. לכן, נמצאו קברים רבים שבמשקופיהם נכתב "רק אני נמצא כאן" וזאת כדי לשמור מפני אותם שודדים. אבל, למעשה, הכתובת הייתה נכונה גם אם הקבר הסתיר תכשיטים שכאלה. "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל".

"עמדו על המשמר"

האחות מוות היא אכן אחות טובה ומורה טובה. היא מלמדת אותנו דברים רבים, אם רק נטה אוזן בעדינות הדרושה. הכנסייה לא מפחדת לשלוח אותנו לבית ספרה. בליטורגיה של יום ד' של האפר, ישנו פזמון עוצמתי שנשמע עוצמתי במיוחד בלטינית המקורית: Emendemus in melius quae ignoranter peccavimus; ne subito praeoccupati die mortis, quaeramus spatium poenitentiae, et invenire non possimus. "הבה נתקן לטובה את שחטאנו בשגגה, שמא עם בואו לפתע של יום מותנו, נחפש עת תשובה ולא נוכל למצוא". יום אחד, שעה אחת, ווידוי טוב – עד כמה שונים הדברים הללו ייראו בעניינו באותה העת! עד כמה נעדיף אותם על פני חיים ארוכים, מלאים בעושר ובבריאות!

אני חושב גם על הקשר אחר, מעבר לסגפנות שתוארה לעיל, שבה אנחנו זקוקים לכישוריה של אחותנו מוות כמורה: הפצת הבשורה. המחשבה על המוות היא כמעט הנשק היחיד שנותר כדי לערער את הנמנום של חברת השפע שלנו, שחווה בדיוק את אותם הדברים כבני ישראל שיצאו ממצרים: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן [=ישראל] וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב:15).

ברגע גורלי בתולדות העם הנבחר, אלוהים אמר לישעיהו הנביא: "קְרָא!". הנביא ענה "מָה אֶקְרָא?", ואלוהים השיב: "כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ" (ישעיה מ:7-6). אני חושב שאלוהים מנחה כך גם את הנביאים בימינו, והוא עושה זאת מכיוון שהוא אוהב את ילדיו ולא רוצה שהם יהיו "כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם" (תהילים מט:15).

סוגיית משמעותו של המוות מילאה תפקיד חשוב בהפצת הבשורה באירופה ואין לשלול את האפשרות שהיא תמלא תפקיד דומה בהפצת הבשורה בה מחדש. למעשה, יש משהו שלא השתנה כלל מאז ועד היום: בני האדם עומדים למות. בדה המבורך סיפר כיצד הנוצרים נכנסו לצפון אנגליה והתגברו על התנגדות מצד עובדי האלילים. המלך זימן אסיפה גדולה בממלכתו כדי להכריע האם לאפשר לשליחים נוצרים להיכנס. המשתתפים הביעו דעות לכאן ולכאן כשלפתע אחד מפקידיו אמר את הדברים הבאים:

"מלכי, את חיי האדם עליי אדמות ניתן לתאר באופן הבא: דמיין שעתה חורף. אתה יושב בארוחת ערב עם הדוכסים והמשרתים שלך. במרכז ההיכל בוערת אש שמחממת את החדר, שעה שבחוץ משתוללת סערה גשומה ומושלגת. לפתע ציפור דרור מגיעה לארמונך, נכנסת מהחלון הפתוח ועוזבת במהרה מהצד השני. כל עוד היא נמצאת בפנים, היא מוגנת מכפור החורף, אך כהרף עין לאחר מכן – ראה, הנה היא מושלכת שנית אל האפלה שממנה באה ונעלמת משדה הראייה. כאלה הם חיינו! אין אנו יודעים מה קדם להם או מה יקרה לאחריהם. אם התורה הזו [=הנצרות] יכולה ללמד אותנו משהו וודאי יותר על אודות העניינים הללו, כמדומני שעלינו להאזין לה".

השאלה שהמוות עצמו מציב סללה את הדרך לבשורה הטובה, כפצע שותת דם בלב האדם. פסיכולוג מפורסם כתב פעם כנגד פרויד שהסירוב למוות, ולא הדחף המיני, הוא שורש כל מעשיו של האדם.

לך השבח, ה', דרך אחותנו המוות

בדרך הזו אנחנו לא משיבים את הפחד מהמוות על קנו. ישוע בא כדי לשחרר "אֶת אֵלֶּה שֶׁבִּגְלַל אֵימַת הַמָּוֶת הָיוּ נְתוּנִים לְעַבְדוּת כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם" (עברים ב:15). הוא בא כדי לשחרר אותנו מפני הפחד מהמוות, לא כדי להגביר אותו. אולם, עלינו לחוות את הפחד כדי להשתחרר ממנו. ישוע בא ללמד פחד ממוות נצחי את אלו שהכירו רק את הפחד ממוות גופני.

מוות נצחי! בספר ההתגלות, או האפוקליפסה, הוא מכונה ה-"מָּוֶת הַשֵּׁנִי" (התגלות כ:6). זוהי התופעה היחידה שבאמת ראויה להיתכנות "מוות", מכיוון שהיא לא מעבר או גשר, רז הפסח, אלא יעד סופי איום ונורא. עלינו לשוב ולהטיף על המוות כדי להציל את בני האדם מהגורל הטראגי הזה. איש לא הטיב להכיר את פני הפסח [=פסח, פסיחה, קפיצה, מעבר] של המוות הנוצרי יותר מפרנציסקוס מאסיזי. מותו שלו היה למעשה פסיחה שכזו, מעבר, transitus, כפי שהיום מצוין בליטורגיה הפרנציסקנית. כשהוא חש את קרבתו של המוות, הקדוש העני זעק: "ברוכה הבאה, אחותי המוות!", אך ב-"מזמור השמש" או ב-"מזמור הבריאה" שלו, מופיעות, לצד המילים המתוקות הללו על אודות המוות, גם מילים מפחידות יותר:

"לך השבח, ה', דרך אחותנו מות הגוף,

שממנה אין יצור חיי יכול להימלט.

מה איומה היא למתים בחטא מוות!

מה מבורכת לאלו שבשעת בואה מקיימים את רצונך הקדוש

שכן המוות השני לא יכול לפגוע בהם".

מה איומה היא למתים בחטא מוות! "עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא" (קורינתים א' טו:56), אומר השליח. החטא מעניק למוות את אותה יכולה אימתנית לרדוף את המאמין ולהלך עליו אימים. אם חיים בחטא מוות, המוות שומר על עוקצו, על הרעל שלו, ממש כפי שהיה לפני בואו של המשיח; לכן הוא גם פוצע, הורג ומשליך לגיהינום. אל תפחדו, אומר לנו ישוע, מהמוות שהורג את הגוף גרידא ואינו יכול לעשות דבר מעבר לכך. אדרבה, פחדו מהמוות שלאחר הרג הגוף יכול להשליך לגיהינום (לוקס יב:5-4). הסרת החטא כמוה כהסרת העוקץ הנורא ביותר שבידי המוות!

עם כינון רז האאוקריסטיה, ישוע צפה מראש את מותו שלו. גם אנחנו יכולים לעשות זאת. למעשה, ישוע כונן את הרז הזה כדי שנשתתף במותו, כדי שנתאחד עמו. ההשתתפות בגופו ובדמו היא הדרך האמיתית, המדויקת והיעילה ביותר "להתכונן" לקראת המוות, כפי שניסח זאת אלפונסוס די ליגואורי. באאוקריסטיה אנחנו מציינים גם את מותנו שלנו, ואנחנו מעלים אותו כקרבן, מידי יום ביומו, אל האב. שם, אנחנו יכולים להעלות אל האב את "האמן", ה-"כן", שלנו לעתיד שמצפה לנו, למוות שהוא ירצה לאפשר לנו. בסעודת האדון אנחנו כותבים את "הצוואה" שלנו: אנחנו מחליטים למי אנחנו רוצים להותיר את חיינו, עבור מי אנחנו רוצים למות.

אכן, אנחנו נולדים כדי שנוכל למות; המוות הוא לא רק הסוף, המסקנה, אלא גם התכלית, המטרה של חיינו. אולם, לא רק שהדבר לא נראה כגזר דין איום, כפי שטען הפילוסוף שהוזכר לעיל, אדרבה – זו נראית זכות גדולה. "המשיח", אומר גרגוריוס הקדוש מניסה, "נולד כדי שיוכל למות", דהיינו כדי שיוכל להקריב את חייו כפדות למען הכול. גם אנחנו קיבלו את חיינו כדי שנוכל להשיב לאלוהים כמתנה וכקרבן משהו ייחודי, בעל ערך, ראוי לאלוהים. איזה שימוש גדול יותר בחיים ניתן להעלות על הדעת מאשר להעניק אותם, מאהבה, לבורא שהעניק אותם לנו מהאהבה בעצמו? בשינוי של מילות ההקדשה שהמכהן אומר על הלחם והיין במיסה, אנחנו יכולים לומר: "בטובך ניתן לנו להעלות לך את חיינו. אנחנו מביאים אותם אליך. יהי רצון שהם יהפכו לקורבן חי, קדוש ורצוי לפניך" (רומים יב:1).  

בכל הדברים הללו לא הסרנו את העוקץ מהמחשבה על המוות ולא את יכולתו לענות אותנו, שאותם ישוע עצמו רצה לחוות בגת שמנים. אבל, לכל הפחות הפכנו מוכנים יותר לקבל את הערבון של האמונה שאנחנו מכריזים מפתיחת המיסה למען הנפטרים:

"עבור מאמינך, ה'

החיים מתחלפים אך לא תמים,

וכשהמעון הארצי מתפורר לאבק,

מעון נצחי מוכן להם בשמיים".

אם ירצה ה', נשוחח על המעון הנצחי הזה שבשמים במפגש הבא שלנו.