חיפוש

Vatican News
הקרדינל קנטלמסה דורש הפני האפיפיור הקרדינל קנטלמסה דורש הפני האפיפיור  (AFP or licensors)

דרשתו השניה של הדרשן האפיפיורי לכבוד תקופת הציפייה

במהלך תקופת הציפייה, הדרשן האפיפיורי נוהג לדרוש בפני האפיפיור ויושבי הוותיקן מידי יום שישי. להלן תרגום לעברית של דרשתו השניה של הקרדינל רניירו קנטלמסה, הדרשן האפיפיורי, לכבוד תקופת הציפייה של שנת 2020, תחת הכותרת "הֲרֵינוּ מְעִידִים וּמוֹדִיעִים לָכֶם אֶת חַיֵּי הָעוֹלָמִים".

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו מ:1). במילים הללו מספר ישעיהו נפתח המקרא הראשון ביום א' השני של תקופת הציפייה. מדובר בהזמנה, אכן – בפקודה תקפה תמיד, פקודה לרועים ולמטיפים של הכנסייה. היום אנחנו רוצים להתייחס ברצינות להזמנה הזו ולהרהר על הנחמה הגדולה מכל שהאמונה במשיח מציעה לנו.

ה-'אמת הנצחית' השנייה שהמגפה הציפה לפני השטח היא חוסר היציבות והזמניות של כול הדברים. הכול חולף: עושר, בריאות, יופי, כוח גופני. אנחנו מתמודדים עם זה כל הזמן. כל מה שצריך לעשות כדי להבין זאת הוא להשוות בין תמונה מהיום – תמונה שלנו או של אחד המפורסמים – לאחת מלפני עשרים או שלושים שנים. הלומים מקצב החיים, אנחנו לא שמים לכך לב, אנחנו לא משתהים כדי להסיק מהעניין את המסקנות ההכרחיות.

וראו איזה פלא, לפתע, כל הדברים שהתייחסנו אליהם כמובנים מאליהם חשפו צד שברירי, ממש כמו שכבת קרח שאתה מחליק עליה שמח וטוב לב שנשברת במפתיע מתחת לרגליך ואתה צולל אל המים הקרים. כפי שהאב הקדוש אמר בברכת "העיר והעולם" הזכורה היטב מה-27 במרץ: "הסערה חושפת את הפגיעוּת שלנו ומגלה את כל הביטחונות השקריים והשטחיים שסביבם בנינו את לוחות הזמנים, הפרויקטים, ההרגלים וסדרי העדיפויות שלנו".

המשבר העולמי שעמו אנו מתמודדים יכול להיות הזדמנות לגלות שלמרבה המזל יש, למרות הכול, נקודה קבועה, קרקע יציבה, או יותר נכון סלע, שעליו באפשרותנו לבנות את חיינו עלי אדמות. המילה לחג הפסחא, "פסח", משמותה דילוג או מעבר, והמילה הלטינית היא transitus. המילה עצמה מזכירה משהו זמני או חולף, ועל כן שלילי. אוגוסטינוס הקדוש חש בקושי הזה ופתר אותו בצורה מאלפת. הוא הסביר שחיי חווית הפסחא משמעם אכן מעבר או שינוי, אך מדובר ב-"מעבר לדבר שאיננו עובר". דהיינו, "מעבר מהעולם, כדי לא לעבור יחד עם העולם". מעבר שבלב עוד בטרם המעבר שבגוף!  

מה ש-"לעולם לא עובר" הוא, בהגדרה, נצחי. עלינו לגלות מחדש את האמונה בחיי העולם הבא. זוהי אחת התרומות שהדתות יכולות להעלות יחדיו במאמץ ליצור עולם טוב יותר ומלא באחווה. כך אנחנו מבינים שאנו צועדים יחדיו במסע אל עבר מולדתנו המשותפת, שבה לא יהיו הבדלי גזע או לאום. לא רק שאנחנו שותפים לדרך, אלא גם ליעד. במושגים והקשרים שונים עד מאד, האמת הזו משותפת לכל הדתות הגדולות, לפחות לאלו שמאמינות באל אישי. "כָּל הַקָּרֵב אֶל אֱלֹהִים צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁהוּא קַיָּם וְהוּא נוֹתֵן גְּמוּל לְדוֹרְשָׁיו" (עברים יא:6). כך האיגרת אל העברים מסכמת את הבסיס המשותף – את המכנה המשותף המינימלי – לכל אמונה ודת.

עבור האמונה הנוצרית, האמונה בחיי הנצח לא מבוססת על טיעונים פילוסופיים על אודות נצחיות הנפש. היא מעוגנת בעובדה מוחשית, בתחייתו של המשיח, ועל הבטחתו: "בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים. לוּלֵא כֵן, כְּלוּם הָיִיתִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם? וְאִם אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם" (יוחנן יד:3-2). עבורנו, הנוצרים, חיי נצח הם לא קטגוריה מופשטת, אלא אישיות מסוימת. משמעם ללכת לחיות עם ישוע, "להיות עמו לגוף אחד", להשתתף בחיי הקם לתחייה בכל מלואם ובשמחת חיי השילוש: "Cupio dissolvi et esse cum Christo", כפי שאמר פאולוס הקדוש לפיליפים היקרים לו:"אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְהִסְתַּלֵק וְלִהְיוֹת עִם הַמָּשִׁיחַ" (פיליפים א:23).

דעיכת האמונה

בצדק נתהה מה קרה לאמת הנוצרית על אודות חיי הנצח. בזמנים כשלנו, שנשלטים בידי הפיזיקה וחקר הקוסמוס, האתאיסטים מטיבים לבטא את שלילת קיומו של בורא העולם; במאה ה-19, לעומת זאת, הם העדיפו לדחות את חיי הנצח. הגל טען ש-"הנוצרים מבזבזים בשמיים את הכוחות שנועדו לארץ". בהמשך לביקורת הזו, פוירבאך ומעל הכול מרקס נלחמו נגד האמונה בחיים שלאחר המוות וטענו שהיא מנכרת את האדם ממחויבויותיו הארציות. הרעיון שהנפש הפרטית שורדת את המוות באלוהים הוחלף בתפיסה של הישרדות במין הביולוגי או בחברה העתידית. אט-אט, המילה "נצח" לא רק זכתה למבט חושד, אלא אף הושכחה והושתקה.

החילון, אם כן, השלים את התהליך במלואו והטיב לעשות זאת עד כדי כך שהמשך הדיבור על הנצח בקרב אנשים משכילים, מעודכנים, מעורר איזו אי נוחות מסוימת. החילון הוא תופעה מורכבת ואמביוולנטית. היא יכולה להתייחס לאוטונומיה של ענייני העולם הזה ולהפרדה בין מלכות האלוהים ומלכותו של קיסר; בכך היא לא סותרת את הבשורה, אלא אפילו מוצאת בה שורשים עמוקים. מנגד, המילה חילון יכולה להתייחס גם לקבוצה של גישות חברתיות שעוינות את הדת והאמונה. במובן הזה, עדיף להשתמש במילה חילוניות (secularism). החילוניות מתייחס לחילון כפי שהמדענות (scientism) מתייחס לדיוק המדע, או כמו שהרציונליזם (rationalism) מתייחס לרציונליות.

אבל, אפילו בגבולות הצרים הללו, פניו המגוונים של תהליך החילון מופיעים בשדות רבים – בתיאולוגיה, במדע, במוסר, בפרשנות המקרא, בתוצרי התרבות ובחיי היומיום. עם זאת, משמעותו המקורית של המונח אחת ויחידה: החילון (בלעז – secularization), ממש כמו החילוניות, נגזרים מהמילה saeculum, שבחיי היומיום מתייחסים, בסופו של דבר, לזמן הזה, "העולם הזה" בלשון המקרא, בניגוד לנצח, "העולם הבא", או "עולמי עולמים" (saeculum saeculorum), כפי שחיי הנצח מכונים בכתבי הקודש. במובן הזה, החילוניות משמעה זמניות, דהיינו – שיטוח ורידוד של המציאות רק לממדיה הארציים. משמעה סגירה קיצונית של האופקים אל הנצח.

לכל התהליכים הללו הייתה השפעה ברורה על אמונתם של המאמינים. בעניין הזה, אותה האמונה הפכה מבוישת ופושרת. מתי שמענו לאחרונה דרשה על חיי הנצח? הפילוסוף קירקגור צדק: "חיי העולם הבא הפכו לבדיחה, לצורך כה מהוסס עד שלא זו בלבד שהוא כבר איננו זוכה לכבוד, אלא אפילו לא להתייחסות. אנשים אף משועשעים מהמחשבה שהיה אי-פעם זמן שבו הרעיון הזה עיצב את כל חייו של האדם". אנחנו ממשיכים לומר שוב ושוב ב-"אני מאמין": "אני מצפה לתחיית המתים ולחיי העולם הבא", אבל אנחנו עושים זאת מבלי להעריך באמת את חשיבותן של המילים הללו. סגירת האופקים אל הנצח השפיעה על האמונה הנוצרית כפי שהחול משפיע על האש: היא חנקה אותה.

מהן השלכותיה המעשיות של דעיכת רעיון הנצח? פאולוס הקדוש מתייחס להלך רוחם של אלו שאינם מאמינים בתחיית המתים: "הָבָה נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת!" (קורינתים א' טו:32). כשהתשוקה הטבעית לחיות לנצח מתעוותת, היא הופכת לתשוקה, או יותר נכון לטירוף, לחיות היטב, זאת אומרת לחיות בעונג, גם על חשבונם של אחרים אם יש בכך צורך. הארץ כולה הופכת למה שהמשורר האיטלקי דנטה אליגיירי תיאר כ-"פִּסַּת קַרְקַע" שהיא "שֹׁרֶשׁ לַפֶּרֶא בְּתוֹכֵּנו". כשהאופקים אל הנצח נסגרים, האבסורד שבסבל האנושי מוכפל ונותר ללא כל מרפא. העולם נראה כקן נמלים מתפורר, כגל נשבר על חוף הים, נמחק בידי זה שבא אחריו.

האמונה בחיי הנצח והפצת הבשורה

האמונה בחיי הנצח היא אחד מתנאי האפשרות להפצת הבשורה. כפי שכותב פאולוס הקדוש: "אִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל [...] אִם אֲנַחְנוּ תּוֹלִים תִּקְוָה בַּמָּשִׁיחַ אַךְ וְרַק לְמַעַן חַיִּים אֵלֶּה, אֲזַי אֻמְלָלִים אָנוּ מִכָּל אָדָם" (קורינתים א' טו:14, 19). ההכרזה בדבר חיי הנצח היא מקור הכוח והעוצמה של ההכרזה הנוצרית כולה. הבה נביט בהכרזה הנוצרית המוקדמת ביותר. התפיסה שהחיים נגמרים עם המוות הייתה רעיון עתיק ונפוץ באלילות היוונית והרומית. לאחר המוות כל שישנו הם חיים דמויי-תולעת, בעולם הצללים, ללא צורה וצבע. כשהוא התקרב למותו, הקיסר הרומי אדריאנוס פנה לעצמו במילים המפורסמות שמופיעות על מצבתו: "נשמונת שלי, משוטטת קטנה, רכונת, לאן את הולכת עכשיו? למחוזות חיוורים, קשים, עירומים. לא תהיי עוד, כשהיית, מתבדחת". עבור מי שבמהלך ימי חייו בנה לעצמו בתי פאר – אתם מוזמנים לבקר בווילה של אדריאנוס בטיבולי כדי להיווכח בכך – עתיד שכזה היה מחריד אפילו יותר מלאדם מן השורה. הוא בנה לעצמו קבר, את המוזוליאום של אדריאנוס, שמכונה היום "קסטל סנטאנג'לו, אבל הוא היה מודע לחלוטין לכך שהדבר לא ישנה את גורלו – נדודים למחוזות חיוורים, קשים ועירומים.

בהקשר הזה ניתן להבין את ההשפעה שהייתה להכרזה הנוצרית שהחיים שלאחר המוות מלאים אף יותר מהחיים עלי אדמות  – חיים ללא בכי, מוות או פחד (השווה התגלות כא:4). ניתן להבין גם למה הנושא הזה והסמלים שמייצגים את חיי הנצח – עץ הדקל, הטווס, המילים "מנוחת עולם" – נפוצים כל כך בקברי הנוצרים שבקטקומבות.

לא זו בלבד שנוכל לסייע לאמונתנו בכך שנכריז על חיי הנצח, אלא גם נחשוף את ההתאמה שלה לכמיהות העמוקות ביותר שבלב האדם. אכן, אנחנו 'יצור סופי שמסוגל להכיל את האינסוף' (ens finitum, capax infitini), יצורים בני תמותה שמחזיקים בכמיהה כמוסה לאלמוות. בתגובה לחבר שגער בו על מה שנתפס כגאווה ויומרנות מרוב עיסוק בבעיית הנצח, מיגל דה אונאמונו, שלא נשא – בלשון המעטה – את נס הנצרות, כתב: "אני לא אומר שאנחנו ראויים לחיים שלאחר המוות, ולא שההיגיון מוכיח אותם עבורנו; אני אומר שאנחנו זקוקים להם – בין אם אנחנו ראויים להם ובין אם לאו, וזה הכול. אני אומר שהדברים שחולפים גרידא לא מספיקים אותי, את הכמיה שלי אל הנצח, ושבלעדיו אני אדיש לכל דבר אחר ושום דבר לא מעניין אותי. אני זקוק לו [=לנצח], אני באמת זקוק לו! בלעדיו אין עוד שמחה בחיי ושמחות החיים כבר לא אומרות לי דבר. קל מידי לומר: עליך לחיות ולהסתפק בחיים. אבל מה עם אלה שלא מסתפקים?". הוא עצמו הוסיף וציין שלא אלו שכמהים לנצח בזים לעולם ולחיים עליי אדמות, אדרבה – אלו שלא כמהים אליו עושים זאת: "אני אוהב את החיים כל כך עד שאובדם הוא, עבורי, הרע הגדול מכל. אלו שנהנים מהחיים באופן יומיומי ולא רוצים לדעת האם הם יאבדו את הכול, לא אוהבים אותם אהבת אמת". אוגוסטינוס הקדוש אמר את אותם הדברים: "איזו תועלת יש בחיים טובים אם לא חיים לנצח?". כפי שהטיב להכריז זאת משורר איטלקי אחד: "הכול בעולם, מלבד הנצח, הוא הבל". אנחנו יכולים לשוב ולומר לאנשים בני-זמננו, שמטפחים במעמקי ליבם את הצורך הזה בנצח, אולי אפילו מבלי להעז ולהודות בו בפני עצמם, את דבריו של פאולוס לאתונאים: "אֶת זֶה שֶׁאַתֶּם עוֹבְדִים מִבְּלִי לָדַעַת אוֹתוֹ, אוֹתוֹ אֲנִי מַכְרִיז לָכֶם" (מעשי השליחים יז:23).

האמונה בחיי הנצח - דרך לקדושה

אנחנו זקוקים לאמונה מחודשת בנצח לא רק כדי לבשר, דהיינו להכריז את הבשורה לאחרים. מעל הכול, אנחנו זקוקים לה כדי להעניק לעצמנו כוחות מחודשים לצעוד בדרך אל הקדושה. פרי הביכורים של האמונה בנצח הוא שחרור מהיקשרות לדברים חולפים, כמו צבירת הרכוש והיוקרה.

נדמיין, אם כן, את המצב הבא: איש מקבל הודעת פינוי מביתו ומתבקש לעזוב אותו בקרוב. למרבה המזל, הוא זוכה מיד באפשרות להתגורר בבית חדש. מה האיש הזה עושה? הוא מבזבז את כל הונו כדי לשפץ ולעצב מחדש את הבית שהוא עומד לעזוב, במקום לרהט את זה שהוא עומד לעבור אליו! האם לא מדובר בטיפשות? ובכן, אנחנו מתבקשים לעזוב את העולם הזה ואנחנו דומים לאותו איש טיפש אם אנחנו חושבים רק על קישוט ביתנו הארצי, מבלי להתייחס למעשים הטובים שמלווים אותנו לאחר המוות.

היעלמותו של מושג הנצח משפיע על המאמינים מכיוון שהוא מפחית את יכולתם להתמודד עם הייסורים ורגעי המבחן של החיים באומץ לב. עלינו לגלות מחדש משהו מאמונתם של ברנרד ואיגנציוס מלויולה הקדושים. הם שבו ואמרו לעצמם בכל מצב ובפני כל מכשול – "Quid hoc ad aeternitatem", מה הוא הדבר הזה בהשוואה לחיי הנצח?

הבה נדמיין אדם המחזיק מאזניים, מאותם מאזניים שמחזיקים רק ביד אחת, כשבצד אחד יש צלחת שעליה מניחים את העצם ששוקלים ובצד השני מוט מתכת מדורג שתומך במשקולת. אם המשקולת נופלת, כל מה שנשים על המאזניים ירים את המוט ויערער את האיזון. הכול "מנצח", אפילו קומץ נוצות.

גם אנחנו כאלה בכל פעם שבה אנחנו מאבדים את אמת המידה המלאה של הנצח: דברים ארציים וייסורים יכולים להשליך מטה את נשמותינו בקלות רבה. הכול נראה כבד מידי, יותר מידי לשאת. ישוע אמר: "אִם יָדְךָ אוֹ רַגְלְךָ תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ. מוּטָב לְךָ לָבוֹא לַחַיִּים גִּדֵּם אוֹ קִטֵּעַ מֵהֱיוֹתְךָ מֻשְׁלָךְ לְאֵשׁ עוֹלָם עִם שְׁתֵּי יָדַיִם אוֹ שְׁתֵּי רַגְלַיִם" (מתי יח:8). אבל, אם איננו מביטים אל הנצח, אנחנו נחשוב שלהסיט מבט ממופע בלתי-מוסרי או לשאת צלב קטן בדממה זה "יותר מידי לבקש". פאולוס הקדוש אזר את האומץ לכתוב: "הֵן צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד. וְאֵין אָנוּ צוֹפִים אֶל הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים, אֶלָּא אֶל אֲשֶׁר אֵינָם נִרְאִים; כִּי הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים לְשָׁעָה הֵם, אֲבָל הַבִּלְתִּי נִרְאִים – לְעוֹלָמִים" (קורינתים ב' ד:18-17). הצרה "קלה" בדיוק מכוון שהיא רגעית, משקל הכבוד העתיד לבוא הוא "גדול ורב עד מאד" בדיוק מכיוון שהוא "לעולמים".

רבים שואלים: "איך ייראו חיי הנצח ומה נעשה כל הזמן בגן עדן?" התשובה היא דבריו הנבואיים של השליח: "אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאָתָה וְאֹזֶן לֹא שָׁמְעָה וְלֹא עָלָה עַל לֵב אִישׁ כֹּל אֲשֶׁר הֵכִין הָאֱלֹהִים לְאוֹהֲבָיו" (קורינתים ב' ב:9). אם יורשה לי לומר תשובה מהוססת, אומר שחיינו יוטמעו לגמרי בים האינסופי והעמוק עד בלי תחתית של אהבת השילוש. "אבל זה לא יהיה משעמם?" – הבה נשאל אוהבים אמיתיים האם הם משועממים משיאי אהבתם והאם הם היו מעדיפים שהרגעים הללו יימשך לנצח.

נצח: תקווה ונוכחות

לפני שאסיים, אני רוצה להפיג ספק שמרחף מעל האמונה בחיי הנצח. עבור המאמין, הנצח הוא לא רק הבטחה או תקווה, כפי שחשב קרל מרקס, מעין השלכה לשמיים של כל האכזבות עלי אדמות. מדובר גם בנוכחות ובחוויה. במשיח חיי הנצח שהיו עם האב נגלו לנו, "אֶת אֲשֶׁר רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ, אֲשֶׁר הִבַּטְנוּ בּוֹ וְיָדֵינוּ מִשְּׁשׁוּ אוֹתוֹ", אומר יוחנן (יוחנן א' א:1).

במשיח, הדבר שנעשה בשר, "הנצח נכנס לזמן". אנחנו חווים את זה בכל פעם שבה אנחנו בוטחים במשיח באמת, מכיוון שהמאמינים בו כבר זכו בחיי הנצח (ראה יוחנן א' ה:13). אנחנו חווים את זה בכל פעם שבה אנחנו מקבלים את גופו, מכיוון שיש לנו בו ערבון לכבוד העתיד לבוא; אנחנו חווים את זה בכל פעם שבה אנו מאזינים לדברי הבשורה, שהם "דִּבְרֵי חַיֵּי עוֹלָם" (יוחנן ו:68). תומס אקווינס הקדוש אומר ש-"החסד הוא תחילת הכבוד [של גן העדן]".

נוכחות הנצח בזמן מכונה גם רוח הקדוש. היא מוגדרת כ-"עֵרָבוֹן לְנַחֲלָתֵנוּ" (אפסים א:14; קורינתים ב' ה:5), והיא ניתנה לנו כדי שלאחר שנקבל את הערבון, את פרי הביכורים, נשתוקק אל המימוש המלא. כפי שכותב אוגוסטינוס הקדוש, "המשיח העניק את ביכורי רוח הקדוש ובה הוא, שלא יכול לרמות כלל, רצה להעניק לנו ביטחון בהתגשמות הבטחתו. מה הוא הבטיח? הוא הבטיח את חיי הנצח שהרוח ניתנת כפרי ביכוריהם".

בין חיי האמונה שבזמן לבין חיי הנצח יש יחסים דומים לאלו שבין חיי העובר ברחם אימו לחייו של הרך הנולד. כפי שהתיאולוגי הביזנטי החשוב מימי הביניים, ניקולאס קבאסילס, כתב: "העולם נושא ברחמו אדם רוחני חדש, שנברא בצלם אלוהים. עד שהוא יוולד בעולם מושלם ונצחי, הוא נוצר, מתעצב ומובא לידי שלמות כאן. ממש כפי שהעובר שנמצא באותו קיום אפל ונוזלי, מתכונן מטבעו לחיים באור, כך גם הקדושים [...] אולם, עבור העובר, החיים לעתיד לבוא נמצאים בעתיד לגמרי: לא מגיעה אל העובר שום קרן אור, שום דבר שקשור לחיים הללו לא חודר אליו. לא כך הוא עבורנו, מכיוון שהעולם העתיד לבוא נשפך, כביכול, והתערבב בעולם הזה [...] כך, הקדושים יכולים גם עתה לא רק לצעוד אל עבר החיים הללו ולהתכונן לקראתם, אלא לחיות ולפעול בהם".

יש סיפור קצר שמדגים את ההשוואה הזו שבין הריון ללידה, ואני מרשה לעצמי לספר אותו למרות הפשטות הרבה שלו: היו שני תאומים כה חכמים ומקדימים להתפתח, עד שהם יכלו לשוחח זה עם זו כבר בבטן אימם. אחת שאלה את אחיה: 'לדעתך, האם יהיו חיים לאחר הלידה?'. הוא השיב: 'אל תדברי שטויות! מה גורם לך לחשוב שיש משהו מחוץ לחלל האפל והצר שאנחנו נמצאים בו?'. האחות אזרה אומר ואמרה: 'מי יודע, אולי יש אמא, או במילים אחרות – מישהו ששם אותנו כאן ודואג לנו?'. האח השיב: 'את רואה פה אמא? מה שיש הוא מה שאת רואה'. היא ענתה:' אבל אתה לא מרגיש לפעמים דחף כזה בחזה, שגדל מידי יום, ומושך אותנו קדימה?'. הוא השיב: 'למעשה, אם אני מתבונן בתשומת לב, זה נכון; אני מרגיש אותו כל הזמן'. 'אתה רואה', אמרה האחות בתחושת ניצחון, 'לא יכול להיות שהכאב הזה נמצא שם סתם. אני חושבת שהוא מכין אותנו למשהו גדול יותר מהחלל הקטנטן הזה'.

הכנסייה צריכה להיות אותה תינוקת שמסייעת לבני האדם להיווכח בכמיהה הזו שנמצאת בקרבם מבלי שהם יודו בה ולעתים אף למרות שהם לועגים לה. הכרחי, בנוסף, להכחיש מכל וכל את ההאשמה שמעוררת את החשד המודרני כנגד מושג חיי הנצח – שהציפייה לנצח מסיחה את הדעת ממחויבות לכוכב הלכת הזה ומדאגה לבריאה. לפני שהחברה המודרנית קיבלה על עצמה את האחריות לדאוג לבריאות ולתרבות ולשיפור השיטות החקלאיות ורמת החיים, מי ביצע את כל המטלות הללו טוב יותר מהנזירים והנזירות שחייהם התבססו על האמונה בחיי הנצח?

לא רבים יודעים ש-"מזמור השמש" או "מזמור הבריאה" של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי נכתב כתוצאה מפרץ של אמונה בחיי הנצח. המקורות הפרנציסקנים מתארים את מקור המזמור כך: לילה אחד, פרנציסקוס התייסר מכאבים יוצאי דופן כתוצאה מהמחלות הרבות שמהן סבל. הוא אמר בליבו: 'אדון, בוא וסייע לי ברוב מחלותיי, כדי שאשא אותן בסבלנות!'. הוא שמע מיד את הדברים הללו ברוחו: 'פרנציסקוס, אמור לי: אם מישהו יעניק לך אוצר עצום ויקר בתמורה למחלות ולייסורים שלך, האם לא תחשוב שהארץ והאבנים והמים הם כשום דבר בהשוואה אליו? כלום לא תתמלא שמחה?' פרנציסקוס ענה: 'אדון, יהיה זה אוצר שלא ניתן להעריך את ערכו, יקר, קסום ורצוי עד מאד'. הקול סיים ואמר: 'אם כן, היה שמח ומאושר במחלותיך ובקשייך. מעתה והילך – חייה באושר, כאילו אתה כבר נמצא במלכותי'. למחרת בבוקר, כשקם משינה, אמר לחבריו: 'עליי לשמוח מאד במחלותיי ובכאביי ולהתמיד להודות לאלוהים על החסד המופלא ועל הברכה שהוענקו לי. אכן, הוא הואיל ברוח רחמיו להעניק לי, משרת בלתי-ראוי שממשיך להתגורר כאן, למטה, את הביטחון שאזכה במלכותו הנצחית. לכן, למען תפארתו ועבור נחמתי ובניין רעיי, ברצוני לחבר תשבחה חדשה, שיר תהילה לאדון עבור כל יצוריו. אנחנו נהנים מידי יום מהיצורים שאלוהים ברא ואיננו יכולים לחיות בלעדיהם. ומידי יום אנחנו נוהגים ככפויי טובה למול מתנה גדול שכזו ואיננו משבחים בשל כך את בוראנו, כפי שראוי שנעשה'. אז הוא התיישב, שקע במחשבות עמוקות ואמר: 'Altissimo, onnipotente, bon Segnore ... [אדון עליון, כל-יכול וטוב]. המחשבה על חיי הנצח לא עוררה בו בוז לעולם הזה ולבריאה, אלא להט גדול אף יותר והוקרת תודה על כך שבזכותם, בזכות העולם והבריאה, קל לו יותר לשאר את ייסורי ההווה.

הרהורינו היום על הנצח וודאי לא פוטרים אותנו מהצורך לחוות יחד עם כל יושבי הארץ את הקושי ולשאת את הניסיון שאנחנו עוברים עתה. אבל, עליהם, לכל הפחות, לסייע לנו כמאמינים לא להתמוטט תחתיו ולהעביר את האומץ והתקווה שלנו לאלה שלא זכו לנחמה שבאמונה. הבה נסיים בתפילה יפה מהליטורגיה: "אלוהים, המאחד את נפשות המאמינים בכוונה אחת, הענק לעמך לאהוב את מצוותיך ולהשתוקק להבטחותיך, כדי שבחוסר הוודאות שבעולם הזה, ליבנו יצפה לאותו המקום שבו ישנה שמחת אמת. דרך המשיח אדוננו. אמן."

11 דצמבר 2020, 16:25