הקהילה בשירות הבשורה

הכנסייה מעניקה לכולם מרחב למצוא בו את מקומם, מתוך כבוד עמוק לקריאתו של כל אדם ואדם. הרעיון הזה עומד בבסיס ספר ההנחיות החדשה לקהילה (פרוקיה), שמועצת הוותיקן לכהונה פרסמה ביום שני האחרון.

המסמך לא מחדש דבר בחוק הכנסייתי, אלא מציע שיטות ליישום טוב יותר של חוקים ונורמות קנוניים קיימים. המסמך שואף לעודד אחריות משותפת בין כל עם הנטבלים ולקדם עבודה פסטורלית שמבוססת על קרבה ושיתוף פעולה בין קהילות מקומיות.

בולטת במיוחד במסמך הקריאה לחיזור המחויבות של הקהילות להפצת הבשורה, לחזרה בתשובה של הקהילה כקהילה, כך שהמאמינים יגלו את הכוח ודינאמיות שמאפשרים לקהילה תמיד "לצעוד קדימה", בזכות תרומת עם הנטבלים כולו.

ספר ההנחיות מכיל 11 פרקים ומחולק לשני חלקים מרכזיים: הראשון (פרקים 6-1) עוסק בתשובה פסטורלית, פעילות להפצת הבשורה וערכה של הקהילה המקומית בהקשרים בני זמננו. החלק השני (פרקים 11-7), עוסק בחלוקה פנימית של הקהילה, בתפקידים השונים שממנה היא מורכבת ובדרכים שבהם יש ליישם נורמות ועקרונות לניהולה.

הקהילה: בית בין בתים

ספר ההנחיות מתאר את הקהיל כ"בית בין בתים" – עדות תמידית לכך שהאדון הקם נמצא תמיד בקרב עמו. השליחות של הקהילה היא מרכיב מרכזי בהפצת הבשורה. תהליכי גלובליזציה והעולם הדיגיטלי שינו את האופן שבו הקהילה מתייחסת לשטח שהיא מאכלסת. לכן, הקהילה המקומית חדלה להיות רק מרחב גיאגרפי בלבד, אלא הפכה למרחב קיומי. בהקשר הזה ממש עולה הצורך ב"גמישות" מצד הקהילה, כזו שתאפשר לה להגיב לדרישות הזמן ולהתאים את שירותיה למאמינים עם השתנות העתים.

התחדשות בשליחות

ספר ההנחיות מדגיש את ההתחדשות של מבני הקהילה, מתוך מיקוד של כל תהליך ומבנה בשליחות של הכנסייה – הפצת הבשורה. התחדשות שכזו צריכה להימנע מהתמקדות עצמית או מקפאון מופרזים. אלא, עליה להתמקד בדינאמיות רוחנית ובתשובה פסטורלית שמבוססים על הכרזת דבר האלוהים, על חיי התקדישים ועל עדות האהבה. "תרבות המפגש" היא תנאי הכרחי לקידום דיאלוג, סולידריות ופתיחות לכול. כך, הקהילה תוכל להתמקצע ב"אמנות הליווי הרוחני". בייחוד, ספר ההנחיות קורא למתן עדות על האמונה באמצעות האהבה ומדגיש את חשיבות הדאגה לעניים שאותם הקהילה מבשרת.

על כל נטבל להיות סוכן פעיל בהפצת הבשורה. לכן, יש צורך בשינוי תודעתי והתחדשות פנימית כדי לבצע כהלכה רפורמות מועילות בקהילה. באופן טבעי, על תהליכי השינוי הללו להיות גמישים והדרגתיים, מכיוון שעל כל פרויקט להיות מושרש בחיי היומיום האמתיים של הקהילה, ללא כפיה מבחוץ ומבלי "קלריקליזציה" של העבודה הפסטורלית.

כוהן הקהילה הוא רועה המאמינים

ספר ההנחיות מעמיק בתהליכי מינוי כוהנים לרעיית הקהילה, הן בנסיבות רגילות והן במיוחדות. תפקידו של הכוהן כרועה הקהילה מודגש מאד. הוא נמצא בשירות הקהילה ולא להפך. תפקידו הוא "דאגה מלאה לנשמות". לכן, על רועה הקהילה להיות מוסמך לכהונה, ללא כל אפשרות לחריגה בנושא.

בנוסף, כוהן הקהילה מנהל את הרכוש של הקהילה והוא נציגה המשפטי. עליו להיות ממונה ללא הגבלת זמן, שכן רווחת הנשמות דורשת יציבות ומצריכה היכרות עם הקהילה. אולם, ספר ההנחיות מזכיר שבישוף יכול למנות רועה לתקופת זמן מוגבלת, ובלבד שלא מדובר בפחות מחמש שנים ושמועצת הבישופים אישרה זאת בהחלטה רשמית.

כשכוהן מגיעה לגיל 75, מוטלת עליו "חובה מוסרית" להגיש את התפטרותו, למרות שהוא לא מסיים את תפקידו עד לקבלת המכתב על ידי הבישוף ופרסום קבלתו בכתב. בכל אופן, הבישוף יקבל את המכתב רק מטעמים "צודקים ומידתיים", כדי להימנע מתפישה "פונקציונלית" מידי של עבודת הכוהן.

דיאקונים: משרתים מוסמכים, לא "חצי-עמאים וחצי כוהנים"

חלק מהפרק השמיני של הספר עוסק בדיאקונים. הם משתפים פעולה עם הבישוף ועם הכוהנים בשליחות אחת – הפצת הבשורה. הדיאקונים הם משרתים מוסמכים ומשתתפים במידה מסוימת בתקדיש ההסמכה, בייחוד בכל מה שקשור להפצת הבשורה ולמעשי צדקה, בין השאר בניהול רכוש, קריאת הבשורה ושירות בשולחן האדון במיסה.

לא מדובר ב"חצי כוהנים, חצי עמאים", כפי שתיאר זאת האפיפיור פרנציסקוס. ואין להתייחס לקריאתם מנקודת מבט קלריקליסטית או פונקציונלית.

עדותם של המקודשים ומחויבותם הנדיבה של העמאים

ספר ההנחיות עוסק גם בתפקידם של המקודשים והמקודשות ושל העמאים בקהילה. המקודשים והמקדושות תורמים בראש ובראשונה בעצם היותם. דהיינו, בעדותם הרדיקלית להליכה בעקבות המשיח. העמאים משתתפים בהפצת הבשורה של הכנסייה. הם נקראים ל"מחויבות נדיבה", בחידוש העדות שבחיי היומיום שלהם, בחיים שתואמים את רוח הבשורה ובנכונות לשרת בקהילה.

עמאים יכולים להיות מוסמכים כקריינים וכמשרתים במזבח, בטקס מתאים. במקרים הללו, עליהם להיות באחדות מלאה עם הכנסייה הקתולית, לקבל את ההכשרה הראויה ולהוות דוגמה ומופת בחייהם.

נוסף על כך, בנסיבות מיוחדות, הם יכולים לקבל תפקידים ישירות מהבישוף "בהתאם לשיקול דעתו". מדובר, בין השאר, בעריכת טקס הליטורגיה של הדבר וטקסי קבורה, טבילה וסיוע בחתונות (זאת בהסכמת הכס הקדוש) ומתן דרשות בכנסייה בשעת הצורך. על כל פנים, נאסר על עמאים לדרוש במהלך טקס המיסה.

אין "מס" על התקדישים, תרומה היא מעשה חופשי

הפרק האחרון בספר דן בתרומות עבור עריכת תקדישים. עליהן להיות "חופשיות" מצד התורם ואין לבקש אותן כאילו מדובר במס או בתשלום עבור שירותים. כוהנים נקראים להיות דוגמה ומופת בהתנהלותם הכלכלים דרך אורח חיים מתון וניהול שקוף של רכוש הקהילה. כך, המאמינים יתעודדו לתרום בחפץ לב לצרכי הקהילה, שהם גם צרכיהם שלהם.