״Laudate Deum״: זעקת האפיפיור למציאת פתרון למשבר האקלים
מאת חדשות הוותיקן
״'השבח לאל' היא כותרת האגרת, כי כשבני אדם מתיימרים לתפוס את מקומו של אלוהים, הם הופכים לאויבים הגרועים ביותר של עצמם״ (73).
כך מסיים האפיפיור פרנציסקוס את האגרת החדשה שלו (באנגלית), שקוראת לפעולה ואשר פורסמה ב-4 באוקטובר, חגו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי.
אגרת זו באה ברציפות לאגרת מ- 2015 "Laudato si'", שהיקפה רחב יותר. בשישה פרקים ו-73 פסקאות, יורשו של שמעון כיפא מנסה להבהיר ולהביא להשלמת הטקסט הקודם בנושא אקולוגיה אינטגרלית, ובו בזמן משמיע זעקה, וקריאה לאחריות משותפת, לנוכח מצב החירום האקלימי.
באופן מיוחד, האגרת מביטה קדימה לעבר COP28 (ועידת האו״ם לשינוי אקלים), שתתקיים בדובאי לקראת סוף נובמבר תחילת דצמבר.
האב הקדוש כותב: ״עם חלוף הזמן, הבנתי שתגובותינו לא היו מספקות, בעוד שהעולם שבו אנו חיים מתמוטט ואולי מתקרב לנקודת השבירה. בנוסף לאפשרות זו, אין ספק שהשפעת שינויי האקלים תפגע יותר ויותר בחייהם ובמשפחותיהם של אנשים רבים״ (2).
זהו ״אחד האתגרים העיקריים העומדים בפני החברה והקהילה העולמית״ ו-״השפעות שינויי האקלים נישאות על כתפי האנשים הפגיעים ביותר, בין אם בבית ובין אם ברחבי העולם״ (3).
סימני שינויי אקלים מתגלים יותר ויותר
הפרק הראשון מוקדש למשבר האקלים העולמי.
״למרות כל הניסיונות להכחיש, להסתיר, להעלים או להתייחס לסוגיה, הסימנים לשינויי האקלים נמצאים כאן וניכרים יותר ויותר״, אומר האפיפיור.
הוא ממשיך ומציין כי ״בשנים האחרונות אנו עדים לתופעות מזג אוויר קיצוניות, תקופות תכופות של חום חריג, בצורת ושאר זעקות מחאה מצד כדור הארץ״, ״מחלה שקטה שפוגעת בכולם״.
יתרה מכך, אומר האפיפיור פרנציסקוס, ״ניתן לאמת ששינויי אקלים ספציפיים נובעים ממעשי ידי אדם מגבירים במיוחד את ההסתברות לתופעות קיצוניות שהולכות ונעשות תכופות יותר וחזקות יותר בעוצמתן״.
כעת, מסביר האב הקדוש, אם הטמפרטורה העולמית תעלה ביותר משתי מעלות, ״הקרחונים של גרינלנד וחלק גדול מאנטרקטיקה יימסו לחלוטין, עם השלכות חמורות ביותר עבור כולם״ (5).
ובהתייחסו לאלה שמזלזלים בשינויי האקלים, הוא מגיב: ״מה שאנו חווים כעת הוא האצה חריגה של התחממות, במהירות כזו שייקח רק דור אחד, לא מאות או אלפי שנים, כדי לאמת זאת״.
״כנראה בעוד כמה שנים אוכלוסיות רבות יצטרכו להעתיק את מגוריהן בגלל העובדות הללו״ (6).
גם תופעות של התקררות קיצונית הן ״ביטויים חלופיים לאותה סיבה״ (7).
לא אשמת העניים
״בניסיון לפשט את המציאות״, כותב האפיפיור פרנציסקוס, ״יש מי שיטיל אחריות על העניים, מכיוון שיש להם ילדים רבים, ואף ינסו לפתור את הבעיה על ידי הטלת מום בנשים במדינות פחות מפותחות״.
״כרגיל, נראה שהכול באשמת העניים. אולם המציאות היא שהאחוז הקטן והעשיר ביותר של אוכלוסיית העולם מזהם יותר מ-50% מהעניים ביותר, ושפליטות הגז לנפש של המדינות העשירות גדולות בהרבה מאלה של העניות״.
״איך נוכל לשכוח שאפריקה, ביתם של יותר ממחצית מהאנשים העניים בעולם, אחראית לחלק מינימלי מפליטות הגז ההיסטוריות?״ (9).
האפיפיור גם מאתגר את אלה שאומרים שהמאמצים למתן את שינויי האקלים על ידי צמצום השימוש בדלקים מאובנים ״יובילו להפחתה במספר המשרות״.
מה שקורה, למעשה, הוא ש-״מיליוני אנשים מאבדים את מקום עבודתם עקב השפעות שונות של שינויי אקלים: עליית פני הים, בצורת ותופעות אחרות המשפיעות על כדור הארץ הותירו אנשים רבים ללא עוגן״.
יחד עם זאת, ״המעבר לאנרגיות מתחדשות, המנוהלות כהלכה״ מסוגל ״לייצר אינספור מקומות עבודה במגזרים שונים. זה דורש מפוליטיקאים ומנהיגים עסקיים לעסוק בזה כבר עכשיו״ (10).
מקור אנושי שאין בו ספק
״אי אפשר עוד להטיל ספק במקור האנושי – ה-'אנתרופי' - של שינויי האקלים״, אומר האפיפיור.
״ריכוז גזי החממה באטמוספירה... היה יציב עד המאה התשע-עשרה... בחמישים השנים האחרונות, עלייה זו הואצה משמעותית״ (11).
במקביל, הטמפרטורה העולמית ״עלתה במהירות חסרת תקדים, גדולה יותר מכל זמן במהלך אלפיים השנים האחרונות. בתקופה ההיא, המגמה הייתה התחממות של 0.15 מעלות צלזיוס בעשור. [ההתחממות] הוכפלה ב-150 השנים האחרונות... בקצב זה, ייתכן שבעוד עשר שנים נגיע לתקרה הגלובלית המקסימלית המומלצת של 1.5 מעלות צלזיוס״ (12).
התהליך הוביל לים חומצי, ירידה בכמות החמצן במים ולהמסת קרחונים.
״לא ניתן להסתיר״ את הקשר שבין אירועים אלו לבין העלייה בפליטת גזי חממה. למרבה הצער, מציין האב הקדוש במרירות, ״משבר האקלים הוא לא בדיוק עניין שמעניין את המעצמות הכלכליות הגדולות, שעיסוקן הוא ברווח הגדול ביותר האפשרי בעלות מינימלית ובפרק הזמן הקצר ביותר״ (13).
לא נותר זמן רב למנוע נזקים נוראים יותר
״אני מרגיש מחויב״, ממשיך האפיפיור פרנציסקוס, ״להשמיע את ההבהרות הללו, שעשויות להיראות מובנות מאליהן, בגלל דעות מסוימות מזלזלות ובדעות שהגיונן מועט שאני נתקל בהן, אפילו בתוך הכנסייה הקתולית.״
עם זאת, ״איננו יכולים עוד להטיל ספק בכך שהסיבה למהירות יוצאת הדופן של השינויים המסוכנים הללו היא עובדה שלא ניתן להסתיר: החידושים העצומים הקשורים להתערבות אנושית בלתי מבוקרת בטבע במאתיים השנים האחרונות״ (14).
למרבה הצער, חלק מהשפעות משבר האקלים הזה כבר בלתי הפיכות, במשך כמה מאות שנים לפחות, ו-״המסת הקטבים לא תוכל לשנות כיוון במשך מאות שנים״ (16).
אנחנו, אם כן, בקושי בזמן כדי למנוע נזקים נוראים עוד יותר. האפיפיור כותב ש-״אבחנות אפוקליפטיות מסוימות עשויות להיראות כמעט הגיוניות או לא מבוססות מספיק״, אבל ״איננו יכולים לקבוע בוודאות מה עומד לקרות. (17).
לכן, ״דרושה בדחיפות פרספקטיבה רחבה יותר... מה שמתבקש מאיתנו אינו אלא אחריות מסוימת למורשת שנשאיר מאחורינו, ברגע שנעבור מהעולם הזה״ (18).
בהיזכרו במאורעות מגפת הקורונה, חוזר האפיפיור פרנציסקוס ואומר כי ״הכל קשור ואף אחד לא ניצל לבד״ (19).
הפרדיגמה הטכנוקרטית: רעיון של אדם ללא גבולות
בפרק השני, האפיפיור מדבר על הפרדיגמה הטכנוקרטית המורכבת מחשיבה ש-״המציאות, הטוב והאמת נובעים אוטומטית מכוח טכנולוגי וכלכלי״ (20) ו-״מזינה את עצמה בצורה מפלצתית״ (21), תוך שהיא שואבת את השראתה מהרעיון של אדם ללא מגבלות.
״מעולם לא היה לאנושות כוח כזה על עצמה״, ממשיך האב הקדוש, ״עם זאת, שום דבר לא מבטיח שהשימוש בו ייעשה בתבונה, במיוחד כשאנחנו שוקלים את אופן השימוש בו כרגע... זה מסוכן ביותר כשחלק קטן מהאנושות מחזיק בו״ (23).
לרוע המזל, כפי שהדגימה גם פצצת האטום, ״ההתפתחות הטכנולוגית העצומה שלנו לא לוותה בהתפתחות באחריות, בערכים ובמצפון האנושיים״ (24).
האפיפיור חוזר ואומר כי ״העולם המקיף אותנו אינו מושא לניצול, שימוש חסר רסן ושאפתנות בלתי מוגבלת״ (25). הוא מזכיר לנו שגם אנחנו חלק מהטבע, ושזה ״מוציא מהכלל את הרעיון שהאדם הוא זר, יסוד זר המסוגל רק לפגוע בסביבה. יש להכיר בבני אדם כחלק מהטבע״ (26); לכן, סביבה בריאה היא גם תוצר של אינטראקציה אנושית עם הסביבה, כפי שקורה בתרבויות ילידיות וכפי שקרה במשך מאות שנים באזורים שונים של כדור הארץ. קבוצות של בני אדם "יצרו" לעתים קרובות את הסביבה, עיצבו אותה מחדש באופן שלא הורס או מסכן אותה. (27).
העוקץ האתי
עשינו ״התקדמות טכנולוגית מרשימה ומדהימה, ולא הבנו שבמקביל הפכנו ליצורים מסוכנים ביותר, המסוגלים לאיים על חייהם של יצורים רבים ועל הישרדותנו שלנו״ (28).
״הניוון האתי של הכוח האמיתי מוסווה הודות למידע שיווקי ושקרי, כלים שימושיים בידי בעלי משאבים שמשתמשים בהם לצורך עיצוב דעת הקהל״.
באמצעות מנגנונים אלה, מרמים אנשים באזורים שבהם מקימים פרויקטים מזהמים, אשר משוכנעים שייווצרו הזדמנויות כלכליות ותעסוקתיות, אך ״לא נאמר להם בבירור שהפרויקט יביא [...] לנוף שומם ופחות ראוי למגורים״ (29) וירידה ברורה באיכות החיים.
״המנטליות של רווח מקסימלי בעלות מינימלית, מוסווית במונחים של סבירות, קידמה והבטחות שקריות, לא מאפשרת כל דאגה כנה לביתנו המשותף וכל עיסוק אמיתי בסיוע לאנשים שבשולי החברה. בשנים האחרונות ראינו, שהעניים שנדהמים ונרגשים מהבטחות של כל כך הרבה נביאי שקר,נופלים לעיתים בעצמם טרף לאשליה של עולם שלא נבנה עבורם״ (31).
״השלטון נמצא בידי אלה שנולדו עם אפשרויות ויתרונות גדולים יותר״ (32). האפיפיור פרנציסקוס מזמין אנשים אלה לשאול את עצמם, ״אל מול הילדים שישלמו על הנזק שנגרם על ידי מעשיהם״ (33), מהי משמעות חייהם.
פוליטיקה בין-לאומית חלשה
בפרק הבא של האגרת, האפיפיור מתייחס לחולשתה של הפוליטיקה הבינ״ל, ומתעקש על הצורך לטפח ״הסכמים רב-צדדיים בין מדינות״ (34).
הוא מסביר כי ״כשאנחנו מדברים על האפשרות של צורה כלשהי של סמכות עולמית המוסדרת בחוק, אנחנו לא צריכים לחשוב בהכרח על סמכות אישית״ אלא על ״ארגונים עולמיים יעילים יותר, שלהם הסמכות להבטיח את טובת הכלל, חיסול הרעב והעוני ומתן הגנה אמיתית לזכויות אדם בסיסיות״.
הם, כך אמר, ״חייבים להיות ניחנים בסמכות אמיתית, באופן שיספק את השגת מטרות חיוניות מסוימות״ (35).
האפיפיור פרנציסקוס מצר על כך ש-״משברים עולמיים מתבזבזים בעת שהם יכולים להיות ההזדמנויות לחולל שינויים מועילים. זה מה שקרה במשבר הכלכלי של 2007-2008 ושוב במשבר הקורונה״, מה שהוביל ל-״אינדיבידואליזם גדול יותר, פחות אינטגרציה וחופש מוגבר עבור החזקים באמת, שתמיד מוצאים דרך להימלט ללא פגע״ (36).
״יותר מאשר להציל את האופן הישן של שיתוף פעולה נראה שהאתגר הנוכחי הוא להגדיר וליצור אותו מחדש, תוך התחשבות במצב העולם החדש״ (37), מתוך הכרה בכך שמוסדות וארגונים אזרחיים רבים עוזרים לפצות על חולשות הקהילה הבינ״ל. האפיפיור נתן דוגמה את תהליך אוטווה נגד שימוש וייצור מוקשים נגד אדם, שלדבריו מראה כיצד החברה האזרחית יוצרת דינמיקה יעילה שהאו״ם לא משיג.
מוסדות חסרי תועלת שמשמרים את החזקים ביותר
מה שהאפיפיור פרנציסקוס מציע הוא ״שיתוף פעולה 'מלמטה' ולא רק כזה שנקבע על ידי האליטות של הכוח [...] יש לקוות שזה יקרה ביחס למשבר האקלים. מסיבה זו, אני חוזר ומדגיש כי ״אלא אם האזרחים ישלטו בכוח הפוליטי – לאומי, אזורי ועירוני - לא ניתן יהיה לשלוט בפגיעה בסביבה״ (38).
לאחר שאשרר את בכורתו של האדם, האפיפיור פרנציסקוס מסביר - מדבר על השמירה על כבוד האדם בכל הנסיבות - כי ״זה לא עניין של להחליף מדיניות, אלא הכרה בכך שהכוחות המתעוררים הופכים ליותר ויותר רלוונטיים״.
״עצם העובדה״, הוא אומר, ״שתשובות לבעיות יכולות להגיע מכל מדינה, קטנה ככל שתהיה, מראה ששיתוף הפעולה הוא תהליך בלתי נמנע״ (40).
לכן, ״נדרשת מסגרת שונה לשיתוף פעולה יעיל. לא מספיק לחשוב רק על מאזני כוחות אלא גם על הצורך לתת מענה לבעיות חדשות ולהגיב במנגנונים גלובליים״; זה עניין של ״קביעת כללים גלובליים ויעילים״ (42).
״ההנחה היא כי ייושם נוהל חדש לתהליך קבלת ההחלטות ולגיטימציה של החלטות מסוג זה, שכן הנוהל שנקבע לפני מספר עשורים אינו מספיק ואינו נראה יעיל.״; מה שנדרש זה ״מרחבים לשיחה, התייעצות, בוררות, יישוב סכסוכים ופיקוח, ובסופו של דבר מעין ״דמוקרטיזציה״ מוגברת בהקשר העולמי, כדי שניתן יהיה לבטא ולהכליל את המצבים השונים. אין טעם לתמוך במוסדות על מנת לשמור על זכויות החזקים יותר מבלי לדאוג לזכויות של כולם״ (43).
ועידות האקלים
בפרק הבא, פרנציסקוס מתאר את ועידות האקלים השונות שהתקיימו עד כה.
הוא נזכר בהסכם בפריז, שנכנס לתוקפו בנובמבר 2016. אמנם ״הסכם מחייב, אך לא כל החלטותיו הן התחייבויות במובן המוחלט, וחלקן משאירות מקום רב לשיקול דעת״ (47). זאת ועוד, אין סנקציות על אי עמידה בהתחייבויות, וחסרים כלים יעילים לאכיפת ההסכם, כמו כן אין סנקציות של ממש, ואין כלים יעילים להבטחת הפיקוח.
בנוסף, ״עדיין מתבצעת עבודה לאיחוד נהלים קונקרטיים לניטור ולהקלה על קריטריונים כלליים לשם השוואת היעדים של המדינות השונות״ (48).
האפיפיור מזכיר את אכזבתו מהוועידה שהתכנסה במדריד ומזכיר שה- COP של גלזגו החייתה מחדש את יעדי וועידת פריז, עם הרבה ״המלצות״, אבל ״הצעות שמטרתן להבטיח מעבר מהיר ויעיל לצורות אנרגיה חלופיות ומזהמות פחות לא התקדמו״ (49).
COP27 שהתקיימה במצרים ב-2022, הייתה ״דוגמה נוספת לקושי במשא ומתן״, ולמרות ה-״התקדמות שהושגה בהתהוות מערכת למימון 'הפסד ונזקים' במדינות המושפעות ביותר מאסונות אקלים״, אולם גם בנושא זה ישנם ״אי דיוקים״ (51) בנקודות רבות.
המשא ומתן הבינ״ל, מסכם האפיפיור, ״לא יכול להתקדם באופן משמעותי בשל עמדות שננקטות בידי מדינות אשר מציבות את האינטרסים הלאומיים שלהן מעל טובת הכלל העולמית. מי שייאלץ לסבול מההשלכות של מה שאנו מנסים להסתיר לא ישכחו את כישלון המצפון והאחריות הזה״ (52).
מה לצפות מוועידת דובאי?
במבט קדימה ל- COP, כותב האפיפיור פרנציסקוס כי ״לומר שאין למה לקוות יהיה בגדר פגיעה עצמית, כי זה אומר לחשוף את כל האנושות, במיוחד את העניים ביותר, להשפעות הקשות ביותר של שינויי האקלים״ (53).
עלינו, אומר האפיפיור, ״להמשיך לקוות ש - COP28 תאפשר האצה מכרעת במעבר לאנרגיה (מתחדשת), תוך התחייבויות ממשית ובכפוף לניטור מתמשך. ועידה זו יכולה לייצג שינוי כיוון״ (54).
האב הקדוש מציין כי ״המעבר ההכרחי לעבר מקורות אנרגיה נקיים כגון אנרגיית רוח ושמש, ונטישת דלקים מאובנים, אינו מתקדם במהירות הדרושה. כתוצאה מכך, כל מה שנעשה עלול להתפרש כתכסיס המסיח את תשומת הלב״ (55).
איננו יכולים לחפש רק פתרון טכנולוגי לבעיות שלנו, שכן ״אנו מסתכנים להישאר לכודים במחשבה של להדביק ולכסות סדקים, בעוד שמתחת לפני השטח יש הידרדרות מתמשכת שאנו ממשיכים לתרום לה״ (57).
לא עוד לעג לשאלות סביבתיות
האפיפיור פרנציסקוס מבקש מאיתנו לשים קץ ל-״לעג חסר האחריות שמציג את הנושא הזה כמשהו אקולוגי בלבד, ״ירוק״, רומנטי, נתון לעתים קרובות ללעג מצד אינטרסים כלכליים״.
״הבה נודה סוף סוף שזו בעיה אנושית וחברתית ברמות שונות. מסיבה זו אנו נקראים למעורבות של כולם״.
בנושא המחאות של קבוצות ״המתוארות באופן שלילי כקיצוניות״, האפיפיור פרנציסקוס מציין כי ״במציאות הם ממלאים את החלל שהותירה החברה כולה, שצריכה להפעיל ׳לחץ׳ בריא, שכן כל משפחה צריכה להבין שעתיד ילדיה מונח על כף המאזניים״ (58).
״הלוואי שהמשתתפים בוועידה יהיו אסטרטגים המסוגלים להתחשב בטובת הכלל ובעתיד ילדיהם, יותר מהאינטרסים לטווח הקצר של מדינות או עסקים מסוימים. כך יפגינו את האצילות של הפוליטיקה ולא את בושתה. לבעלי הכוח, אני יכול רק לחזור על השאלה הזו: ״מה יגרום למישהו, בשלב זה, להיאחז בכוח, רק כדי להיזכר בחוסר יכולתו לפעול כשזה היה דחוף והכרחי?״ (60).
מחויבות הנובעת מהאמונה הנוצרית
לבסוף, האפיפיור מזכיר לקוראיו שהמניעים למחויבות זו נובעים מהאמונה הנוצרית, והוא עודד את ״אחיי ואחיותיי לדתות האחרות לעשות את אותו הדבר״ (61).
״החזון היהודי-נוצרי של הקוסמוס מגן על הערך הייחודי והמרכזי של האדם בתוך הקונצרט המופלא של כל הברואים בידי האל״, אבל ״כחלק מהיקום, כולנו מחוברים בקשרים בלתי נראים ויוצרים יחד מעין משפחה אוניברסלית, אחדות נשגבת הממלאת אותנו בכבוד קדוש, אוהב וצנוע״ (67).
״זהו אינו תוצר של רצוננו; מקורו במקום אחר, בשורש הווייתנו, כי האלוהים איחדנו בהדיקות רבה לעולם הסובב אותנו״ (68).
מה שחשוב, כותב האפיפיור פרנציסקוס, הוא לזכור ש-״אין שינויים מתמשכים ללא שינויים תרבותיים, ללא התבגרות באורחות חיים ובמוסכמות החברתיות, ואין שינויים תרבותיים ללא שינויים באדם עצמו״ (70).
״המאמצים של משקי הבית לצמצם את הזיהום והפסולת, ולצרוך בזהירות, יוצרים תרבות חדשה. עצם העובדה שההרגלים האישיים, המשפחתיים והקהילתיים משתנים [...] עוזרת לחולל תהליכי שינוי גדולים העולים ממעמקי החברה״ (71).
האב הקדוש מסיים את איגרתו בתזכורת ש-״פליטות הגז לנפש בארצות הברית גדולות בערך פי שניים מאלה של אנשים החיים בסין, וכפי שבעה מהממוצע של המדינות העניות ביותר״.
הוא ממשיך ומציין כי ״לשינוי נרחב באורח החיים חסר האחריות הקשור למודל המערבי תהיה השפעה משמעותית לטווח הארוך. כתוצאה מכך, יחד עם החלטות פוליטיות הכרחיות, נתקדם לאורך הדרך לדאגה אמיתית אחד לשני״ (72).
