האפיפיור בקבלת הקהל: הזיקנה היא הבטחה, הרצון לנעורי נצח הוא אשליה
מאת טיציאנה קמפיזי- קריית הוותיקן
לאחר חופשת יולי וקבלת הקהל בשבוע שעבר שהוקדשה לביקור בקנדה, האפיפיור, באולם פאולוס השישי העמוס במאמינים, ממשיך בסדרת השיעורים שלו בנושא הזיקנה. מפגש זה, השישה-עשרה במספר והאחרון שמתייחס לגיל השלישי, דיבר על הזיקנה כעל ״זמן להגשמה״, שהוא מעבר דרך שבריריות של אמונה ושל עדות ו״דרך אתגרי האחווה״.
זמן ההמתנה למשיח
הזיקנה, מסביר האפיפיור, היא רגע מתאים ״למתן עדות מרגשת ומאושרת״ של ציפייה למשיח, כי ״הקשישים והקשישות ממתינים למפגש״. ואם בתקופה זו של החיים ״מעשים של אמונה, המקרבים אותנו ואחרים למלכות האלוהים״, מאבדים את ״עוצמת האנרגיות, המילים, דחפי הנעורים והבגרות״, ״דווקא בכך הם הופכים את ההבטחה ליעד האמיתי של החיים לשקופה: מקום בשולחן עם האלוהים, בעולמו של האלוהים״. עבור פרנציסקוס יש צורך, בכנסיות המקומיות, ״להחיות מחדש את התפקיד המיוחד הזה של הַמְתָּנָה לאלוהים, תוך עידוד הכריזמות האישיות והקהילתיות של הקשישים״.
ללכת רחוק דרך המעבר במוות
כאשר אנו משחררים את עצמנו מההנחה שאנו מסוגלים להיות תמיד מושלמים ובריאים, אנרגטיים ומוצלחים בכל, ״זמן ההזדקנות שאלוהים מעניק לנו״, מבהיר האפיפיור, ״הוא כבר כשלעצמו אחד מאותם מעשים 'הגדולים' ביותר״, שישוע מבטיח לנו שנגשים, בנוסף לאלו שבוצעו על ידו, אם נאמין בו. ופרנציסקוס מפרט מה המשמעות של חיי אדם.
החיים שלנו לא נועדו להיות סגורים בעצמם, בשלמות ארצית דמיונית: הם נועדו ללכת מעבר, דרך מעבר המוות. כי המוות הוא מעבר. למעשה, המקום היציב שלנו, נקודת ההגעה שלנו אינה כאן, היא ליד האדון, שם שוכן הוא לנצח.
חניכים על פני האדמה
בקיצור, עלי אדמות ״אנחנו חניכים של החיים״, אומר האפיפיור, ״אשר בקושי רב לומדים להעריך את מתנת האל, לכבד את האחריות, לחלוק אותה ולהניב פרי לכולם״. ״זמן החיים עלי אדמות הוא החסד של המעבר הזה״. לעצור את הזמן הזה, ״לרצות נעורי נצח, רווחה בלתי מוגבלת, כוח מוחלט״ זה בלתי אפשרי והזוי, מוסיף פרנציסקוס.
הקיום שלנו עלי אדמות הוא זמן חניכה לחיים, זה החיים, אבל שלוקחים אותך קדימה לחיים מלאים יותר, החניכה של החיים המלאים יותר; חיים שמוצאים הגשמה רק באלוהים. אנחנו לא מושלמים מההתחלה ואנחנו נשארים לא מושלמים עד הסוף. בהתגשמות הבטחת האלוהים, הקשר מתהפך: מרחב האל, שישוע מכין עבורנו בהקפדה רבה, גדול יותר מתקופת חיי התמותה שלנו. כאן: הזיקנה מקרבת את התקווה להגשמה זו. עד עכשיו, הזיקנה בהחלט יודעת את תחושת הזמן ואת המגבלות של המקום בו אנו חיים את החניכה שלנו. הזיקנה נבונה בגלל זה. הזקנים חכמים בגלל זה.
הזיקנה היא אצילית ואינה דורשת איפור
מכיוון שזיקנה היא חכמה, אם כן, ״זה אמין כשהיא מזמינה אותנו לשמוח בזמן החולף״, והיא גם אצילית, העיר האפיפיור, ״אין צורך להתאפר כדי להראות את אצילותה. אולי האיפור מגיע כשאין אצילות״. בגיל מבוגר יש את ״עומק מבטה של האמונה״, ופרק זה של החיים עלי אדמות, ״שנחווה בציפייה לאדון, יכולה להפוך ל'הגנה' המלאה של האמונה״, ממשיך פרנציסקוס, ״הנותנת הסברים, לכולנו, על תקוותנו״. בפועל, ״הזיקנה מראה בשקיפות את הבטחתו של ישוע ומכווינה אותנו ״לכיוון עיר הקודש שעליה מדבר ספר ההתגלות״. לבסוף, האפיפיור מציע סינתזה של הקטכזיס שלו על הגיל השלישי בנקודת המבט של המעבר לחיי נצח.
זיקנה היא השלב המתאים ביותר בחיים להפיץ את הבשורה המשמחת שהחיים הם חניכות לצורך הגשמה מוחלטת. הקשישים הם הבטחה, עדות להבטחה. והטוב עוד לפנינו. הטוב עוד לפנינו: הוא כמו המסר של הקשיש והקשישה המאמינים, הטוב עוד לפנינו. מי ייתן והאלוהים ייתן לכולנו זיקנה המסוגלת לכך!
