האפיפיור: הרוח מעוררת כנסייה פתוחה ומסבירת פנים המבוססת על אהבת האלוהים
מאת לינדה בורדוני
חג השבועות הוא היום המציין את ירידת רוח הקודש על השליחים. הוא חותם את תקופת הפסחא וחוגג את תחילת משימתה של הכנסייה בעולם. לפיכך, הדרשה של האפיפיור פרנציסקוס במהלך המיסה בבזיליקת פטרוס הקדוש, הייתה הזמנה להמשיך ולהקשיב לרוח הקודש המלמדת אותנו היכן להתחיל, מראה לנו באילו דרכים ללכת, מציתה מחדש את אהבת האלוהים בליבנו ומכוונת אותנו למסע.
האפיפיור דרש בהתייחסו לבשורה על פי יוחנן שבה אומר ישוע לתלמידיו: ״רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָאָב יִשְׁלַח לָכֶם בִּשְׁמִי, הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם.״ (שם י״ד: 26), והסביר כי ״הרוח מראה לנו הכל בצורה חדשה, בעיניים של ישוע״.
במסע הגדול של החיים, הרוח מלמד אותנו היכן להתחיל, באילו נתיבים ללכת וכיצד ללכת.
היכן להתחיל
הרוח, אמר האפיפיור פרנציסקוס, מציין בפנינו את נקודת ההתחלה של החיים הרוחניים, ומזכירה לנו שלאהוב את ישוע אינה רק עניין של שמירה על נאמנותנו ומסירותנו. ״בלי אהבה כבסיס, כל השאר לשווא. והאהבה הזו נובעת לא כל כך מהיכולות שלנו, אלא כמתנה שלה״, אמר. רוח האהבה יוצקת אהבה אל ליבנו, היא גורמת לנו להרגיש נאהבים והיא מלמדת אותנו איך לאהוב. היא ה״מנוע״ של חיינו הרוחניים.
זיכרון האלוהים
האפיפיור פרנציסקוס המשיך והסביר שהרוח הוא זיכרון האלוהים, המזכיר את כל דברי ישוע, ומצית את אהבת האלוהים בליבנו ללא הרף.
כמו כן ציין את חווית נוכחותו ״במחילה על חטאינו, ברגעים שבהם אנו מתמלאים בשלוותו, בחירותו ובנחמתו״.
כאשר חיינו נראים מלאים בכישלונות ואכזבות, האפיפיור הסביר שרוח הקודש מזכירה לנו שאנו ילדיו של האלוהים.
הוא גם ה״מנחם״, המשיך פרנציסקוס ״מי שיכול לשנות את הפציעות הבוערות בתוכך״, מלמד אותנו ״לא לשמור את הזיכרון של כל אותם אנשים ומצבים שפגעו בנו, אלא לתת לו לטהר את הזיכרונות הללו על ידי נוכחותו.״
זה מה שהוא עשה עם השליחים וכישלונותיהם כש״נשארו לבדם, ללא מוצא״, אבל הרוח, הוא הוסיף, מרפא זיכרונות על ידי הצבה בראש הרשימה את הדבר החשוב באמת: זיכרון אהבת האלוהים, מבטו האוהב.
באילו דרכים ללכת
האפיפיור פרנציסקוס הסביר שבנוסף לכך שהוא מזכיר לנו היכן להתחיל, הרוח מלמד אותנו גם באילו דרכים עלינו ללכת.
בהתייחסו למקרא השני, בה מסביר שאול השליח ש״כָּל אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים מַדְרִיכָה אוֹתָם״ (האגרת אל הרומים ח': 14) ״לא הולכים לפי הבשר אלא לפי הרוח״.
״הרוח, בכל צומת דרכים בחיינו, מציעה לנו את הדרך הטובה ביותר ללכת בה. חשוב, אם כן, להיות מסוגלים להבחין בין קולה לבין קולה של רוח הרשע״, אמר.
האפיפיור המשיך והרחיב על מושג זה והסביר כי ״רוח הקודש לעולם לא יגיד לך שבמסע שלך הכל הולך בסדר גמור. לא, הוא מתקן אותך; הוא גורם לך לבכות על חטאיך; הוא דוחף אותך לשנות, להילחם נגד השקרים וההונאות שלך, גם כשזה דורש עבודה קשה, מאבק פנימי והקרבה״.
ולהיפך, המשיך, הרוח הרעה ״דוחפת אותך לעשות תמיד מה שאתה חושב ונראה לך נעים. הוא גורם לך לחשוב שיש לך את הזכות להשתמש בחופש שלך בכל דרך שתרצה. ואז, ברגע שאתה נשאר ריק בפנים, הוא מאשים אותך ומפיל אותך.״
רוח הקודש אינה אידיאליסטית
תוך שימת לב לאופי המעשי של פעולת רוח הקודש, האפיפיור אמר ״הוא רוצה שנתרכז בכאן ועכשיו, כי הזמן והמקום שבהם אנו נמצאים, מלאים בחסד״.
״הרוח מוביל אותנו לאהבה, כאן ועכשיו, לא לעולם אידיאלי או כנסייה אידיאלית, אלא למציאות, כפי שהיא, הנראית לאור היום, בשקיפות ובפשטות״, אמר.
הרוח מלמד את הכנסייה כיצד לצעוד
ההיבט השלישי והאחרון, בו התמקד האפיפיור פרנציסקוס, הוא העובדה שרוח הקודש מלמדת את הכנסייה כיצד לצעוד.
״התלמידים הסתתרו בחדר העליון; הרוח ירדה וגרמה להם לצאת. ללא הרוח, הם היו לבד, לבד, מצטופפים יחד. עם הרוח, הם היו פתוחים לכולם״, הסביר.
בכל תקופה, אמר האפיפיור פרנציסקוס, הרוח משנה את מה שחשבנו לנכון ומראה לנו את החדש שלה״.
היא מלמדת את הכנסייה ללא הרף את החשיבות החיונית של היציאה, דוחפת להכרזת הבשורה.
האפיפיור חזר על קריאתו לכנסייה לא להיות ״דיר כבשים בטוח, אלא מרעה פתוח שבו כולם יכולים לרעות ולחזות ביופי האלוהים״.
הדבר מנוגד לרוח העולם שמניעה אותנו ״להתרכז בבעיות ובאינטרסים שלנו, בצורך שלנו להיראות רלוונטיים, בהגנה המאומצת שלנו על האומה או הקבוצה שאליה אנחנו שייכים״, אמר.
״זו לא דרכו של רוח הקודש. הוא מזמין אותנו לשכוח את עצמנו ולפתוח את ליבנו לכול. בדרך זו, הוא גורם לכנסייה להיות צעירה. אנחנו צריכים לזכור את זה: הרוח ׳מצעירה׳ את הכנסייה״, אמר.
ובזה, האפיפיור המשיך את דבריו ואמר כי הכנסייה לא ניתנת ״לתיכנות״ וגם לא די במאמצים ל״מודרניזציה״: ״הרוח משחררת אותנו מאובססיה למצבי החירום. הוא קורא לנו ללכת בדרכיו, שהן לעולם עתיקות וחדשות בו זמנית, בדרך מתן העדות, העוני והשליחות, וכך הוא משחרר אותנו מעצמנו ושולח אותנו לעולם״.
״הבה נשב בבית הספר של רוח הקודש, כדי שהוא יוכל ללמד אותנו הכל. הבה נזעיק אותו בכל יום, כדי שיוכל להזכיר לנו להפוך את מבטו של אלוהים אלינו לנקודת המוצא שלנו, לקבל החלטות על ידי הקשבה לקולו ולצעוד יחדיו ככנסייה, לציית לו ולהיפתח לעולם״.
