יום שישי הגדול – ליטורגיית ייסורי האדון ודרך הצלב
מאת כתב וותיקן ניוז
ליטורגיית הייסורים
זהו יום ייסורי האדון. השקט שרר בקרב 3500 מאמינים שהתכנסו בבזיליקת פטרוס הקדוש, בעת שהאפיפיור מגיע באיטיות לכיוון המזבח. לאחר שהגיע למקומו, אל מול פסלו של שמעון כיפא, מתחילת ליטורגיית דבר ה׳. את הדרשה נשא הקרדינל רניירו קנטלמסה, הדרשן האפיפיורי.
קטע הבשורה, המספר על ייסורי ישוע, כפי שמתוארים בבשורה עפ״י יוחנן, מתאר את מעצרו ואת כל האירועים העוקבים, עד המוות על הצלב וקבורתו.
בדרשתו, בחר הקרדינל קנטלמסה להתמקד דווקא בשיח שבין ישוע ופילטוס.
ישוע: האמת
״מַהִי אֱמֶת?״, שאל מושל יהודה את ישוע, לאחר שהלה אמר לפילטוס ״לְכָךְ אֲנִי נוֹלַדְתִּי וּלְשֵׁם כָּךְ בָּאתִי לָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁאָעִיד עַל הָאֱמֶת״. המושל הרומאי סקפטי אל מול דברי הנצרתי, ומתעלם ממשמעותם. גם היום, כמו בעבר, בני האדם ממשיכים לשאול מהי אמת, כך אמר האב קנטלמסה, אולם כמו פילטוס, מפנים את גבם כלאחר יד אל זה שאמר ״אני האמת״. דרשן האפיפיור המשיך לפתח את הרהורו ואמר:
״השנה אנו חוגגים את הפסחא לא בצלצול פעמונים עליז, אלא ברעש מחריש אוזניים של פצצות ופיצוצים זורעי הרס המגיעים לא מרחוק. נזכור נא את אשר ענה ישוע באותו יום בו סופר לו על הדם שנשפך בידי פילטוס, ועל המגדל שקרס בשילוח: ״אִם לֹא תַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְּכֶם תֹּאבְדוּ כְּמוֹתָם״. אם לא תכתתו חרבותיכם לאיתים, את חניתותיכם למזמרות, את טיליכם למפעלים ולבתים, תאבדו כולכם באותו האופן!״.
הפסחא האמיתית
ושוב, בכל הנוגע לאירועי החדשות האחרונים, הקרדינל מזהיר ש"סדר העולם יכול להשתנות מיום ליום", ש"הכל חולף, הכל מתיישן" ומוסיף:
״יש רק דרך אחת לברוח משיטפונו של הזמן שגורר אחריו הכל: לעבור אל מה שאינו חולף! לשים את הרגליים על קרקע יציבה! משמעות הפסחא היא מעבר: בואו כולנו נחגוג חג פסחא אמיתי השנה, אבות נכבדים, אחים ואחיות: בואו נעבור אל זה שאינו חולף. בואו נעבור עכשיו עם הלב, לפני שנמשיך גם לגוף!״.
השיח על האלוהים בימינו
האב קנטלמסה מציין כי בוויכוחים של היום על דת ומדע, על אמונה ואתאיזם, שמו של ישוע לעולם לא מוזכר, כאילו אף פעם לא היה קיים בעולם. מכאן נובע ש"המילה 'אלוהים' הופכת לכלי ריק שכל אחד יכול למלא כרצונו. וישוע, "האמת שנהייתה בשר", נותר מחוץ לשיח על האלוהים, כי "הוא מסיר מהגאווה האנושית כל תואנה להחליט מהו האלוהים". אפילו קיומו מוטל בספק. ובעניין זה, הדרשן האפיפיורי מצטט מכתב מהסופר ג'ון רונלד טולקין לבנו "דרוש רצון מדהים לא להאמין, כדי להניח שישוע מעולם לא היה קיים או שהוא לא אמר את המילים המיוחסות לו, עד כדי כך שאי אפשר להמציא אותם על ידי כל ישות אחרת בעולם, למשל: ״בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא״; ו״הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב״.
תחיית המשיח וההבטחה לניצחון הטוב
כיום, ממשיך האב קנטלמסה, יש כאלה שאפילו חושבים שהאמת לא קיימת, שהכל יחסי ודבר אינו בטוח, ש"אין יותר מקום ל'נרטיבים גדולים על העולם והמציאות', כולל אלה על האלוהים ומשיחו. אבל חייו של אותו אדם שאינו מבין את היותו של האלוהים- מבוזבזים, מדגיש הדרשן האפיפיורי.
לבכות על חטאינו שלנו
לבסוף, עבור הדרשן האפיפיורי, הדיאלוג של ישוע עם פילטוס מציע גם הרהור מצד המאמינים. ושוב נעזר האב רניירו בדבריו של טולקין- אם נחשוב על אותם אנשי הכנסייה ועל הכוהנים האלה שהחתימו את שמו של ישוע בעוולות איומות, נטישת האמונה תהיה פתרון נוח "כי זה דוחף אותנו להסיט את מבטנו מעצמנו ומחטאינו ולמצוא שעיר לעזאזל", ובמקום זאת יש "לבכות עם הקורבנות ועל קורבנות החטאים שלנו".
דרך הצלב בקולוסיאום
בערב למעלה מעשרת אלפים איש ביחד עם פרנציסקוס התאספו באיזור הקולוסיאום שברומא, על מנת להתפלל את דרך הצלב. בארבע עשרה התחנות, נשמעו תפילות המגיעות מרסיסי חיי היומיום של משפחות, מהוקעת הטרור שהביאה המלחמה באוקראינה ועדות של זוג מהגרים.
בתחנה מס׳ XIII, שונתה מעט התפילה : ״מול המוות, השתיקה רהוטה יותר ממילים. הבה נעצור אפוא בשקט של תפילה וכל אחד בליבו יתפלל למען השלום בעולם״
הרגע נוגע ללב. כפי שנוגעת ללב החוויה של אירנה וראול, זוג מקונגו הנושאים את הצלב בתחנת XIV עם שני ילדיהם, פדריקו (בן 4) וריקרדו (בן 11 חודשים). הגיעו לאיטליה מקונגו כפליטים, שהתקבלו על ידי עמותה יישועית וכעת הם עצמאיים. "אנחנו מתים לעבר שלנו", כך אמרו. "היינו רוצים לגור בארצנו, אבל המלחמה מנעה זאת מאיתנו. אנחנו כאן אחרי מסעות בהם ראינו נשים וילדים, חברים, אחים ואחיות מתים. אנחנו כאן, ניצולים. נתפסים כנטל. אנחנו שבביתנו היינו חשובים, כאן אנחנו מספר, קטגוריה, דבר מופשט. ובכל זאת אנחנו הרבה יותר ממהגרים. אנחנו אנשים. באנו לכאן בשביל הילדים שלנו. אנחנו מתים כל יום בשבילם, כדי שכאן הם יוכלו לנסות לחיות חיים נורמליים, בלי פצצות, בלי דם, בלי רדיפות".
בקול חלוש, לוקח האפיפיור את רשות הדיבור בתום הטקס. הוא פונה לאלוהים ש"גורם לשמש לזרוח על הטובים והרעים" וקורא לחזרה בתשובה של כולם, על מנת ש"לבבותינו הסוררים" ישתנו ו"נלמד ללכת בעקבות השלום”.
