האפיפיור: הסבלנות היא סימן ההיכר של החיים המקודשים

במיסה לכבוד חג הבאת ישוע לבית המקדש, האפיפיור פרנציסקוס התמקד בדבריו של שמעון הצדיק שהיה "מְחַכֶּה לְנֶחָמַת יִשְׂרָאֵל" (לוקס ב:25). בפתח דבריו בדרשה הוא תיאר את שמעון עצמו: איש קשיש שציפה בנאמנות להתגשמות ההבטחות של אלוהים לעמו וידע להכיר ברגע הנכון בישוע כ-"אור לגויים".

סבלנותו של שמעון

"הבה נתבונן מקרוב בסבלנות של שמעון", אמר האפיפיור. "במשך כל חייו הוא חיכה, השתמש בסבלנות שהכיל ליבו". לדבריו, "שמעון למד שאלוהים לא מגיע באירועים יוצאי דופן, אלא פועל במסגרת מה שנראה כשגרת יומיום אפרורית, במקצב התמידי של פעילותנו, בדברים הקטנים שאנחנו עושים כדי להגשים את רצונו, בעבודה עיקשת ובענווה". האב הקדוש הדגיש ששמעון לא התייאש, למרות שבמהלך חייו הארוכים הוא וודאי נפגע לא פעם וחווה זמנים קשים. למרות הכול – הוא לא איבד את התקווה: "הלהבה עדיין בהרה במלוא עוצמתה בליבו".

העובדה שהוא בטח באלוהים מנעה מהחרטות ותחושת חוסר התכלית, שמגיעות לאדם בדמדומיי חייו, מלנצח אותו, אמר. "התקווה והציפייה התבטאו בסבלנות יומיומית של אדם שלמרות הכול עמד על המשמר, עד שלבסוף עיניו את ראו הישועה שהובטחה", אמר.

שיקוף הסבלנות של אלוהים עצמו

האפיפיור המשיך וציין שהסבלנות של שמעון משקפת את הסבלנות של אלוהים עצמו. למעשה, באמצעות התפילה וההתבוננות בתולדות עמו, שמעון למד לראות שהאדון הוא "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת". האב הקדוש התייחס גם לקטע מאיגרת פאולוס אל הרומים שבה השליח כותב שהסבלנות מובילה לתשובה. האפיפיור ציטט את דבריו של הכוהן הגרמני רומאנו גווארדיני שאמר שהסבלנות היא התגובה של אלוהים לחולשה שלנו: הוא נותן לנו את הזמן הדרוש להשתנות. "בראש ובראשונה", אמר, "המשיח, ישוע, ששמעון אחז בזרועותיו, מראה לנו את הסבלנות של אלוהים, של האב הרחום שממשיך לקרוא לנו, אפילו בשעתנו האחרונה". האפיפיור שב והזכיר שאלוהים לא דורש שלמות, אלא תמיד ממשיך לפתוח הזדמנויות חדשות, גם כשהכול נראה אבוד, שכן הוא רוצה לבקע את לבבות האבן שלנו.

אלוהים לא מתעייף

"זוהי הסיבה לתקוותנו: אלוהים לא מתעייף לחכות לנו", אמר האפיפיור והוסיף ש"כשאנחנו מפנים עורף, הוא בא לחפש אותנו; כשאנחנו נופלים, הוא מרים אותנו בחזרה על רגלינו; כשאנחנו שבים אליו לאחר שאבדנו, הוא ממתין לנו בזרועות פתוחות. אהבתו לא מחושבת בחשבונות אנושיים, אלא מעניקה לנו ללא הרף את האומץ להתחיל מחדש".

הסבלנות שלנו

האפיפיור הזמין את המקודשים והמקודשות להביט בסבלנות של אלוהים ובסבלנות של שמעון כשהם חושבים על חייהם שלהם. הסבלנות, אמר, היא לא רק היכולת לסבול קשיים או לגייס התמדה קשוחה למול קשיים, "זהו לא אות לחולשה, אלא כוחה של הרוח שמאפשר לנו לשאת את עולן של בעיות אישיות וקהילתיות, לקבל אחרים כשונים מאתנו, להתמיד בטוב כשהכול נראה אבוד ולהמשיך להתקדם גם כשהכול ספוג בעייפות ובאדישות". האב הקדוש ציין שלושה הקשרים שבהם הסבלנות יכולה לקבל ביטוי מוחשי.

החיים האישיים

ראשית כל, ישנם החיים האישיים שלנו, שבהם לא תמיד הגבנו לקריאת האדון באופן עקבי, בין אם בשל אכזבות, תסכול או תחושת חוסר אונים. "בחייהם של מקודשים ומקודשות, התקווה לעתים מתפוגגת לאט-לאט כתוצאה מציפיות של התגשמו. עלינו להיות סבלניים עם עצמנו ולצפות בתקווה לזמן ולמקום של שאלוהים בוחר, שכן הוא נשאר תמיד נאמן להבטחתו. זיכרון הדברים האלה יכול לסייע לנו לשוב על עקבותינו ולהחיות את חלומותינו, במקום להיכנע לעצבות ולייאוש פנימיים", אמר.

"אחים ואחיות יקרים", אמר האפיפיור, "עצבות פנימית במקודשים היא כמו תולעת: תולעת שאוכלת אותנו מבפנים. ברחו מהעצבות הפנימית!".

חיי הקהילה

הקשר שני שבו על הסבלנות להתבטא באופן מוחשי הם חיי הקהיה. הרי, אמר האב הקדוש, מערכות יחסים לא תמיד מתנהלות על מי מנוחות, בייחוד כשישנו שותפות באורח החיים או בפעילות שליחית. יש תקופות של עימות ואי אפשר לצפות לפתרון מידי ואסור לערוך משפטי בזק. אדרבה, אמר, צריך זמן כדי לסגת, לשמור על השלום ולהמתין לתזמון טוב יותר כדי לפתור את המצב האהבה ובאמת. האפיפיור קרא לכל המקודשים והמקודשות לחיות חיי קהילה כדי לטפח את הסבלנות ההדדית הזו: "היכולת לתמוך, דהיינו לשאת על כתפינו שלנו, את חייו של מי מאחינו או מאחיותינו, ובכלל זה גם את החולשות והכישלונות שלו או שלה".

"הבה נזכר שהאדון לא קורא לנו להיות 'סולנים'", ויש הרבה כאלה בכנסייה. הוא קורא לנו "להיות חלק ממקהלה שיכולה לפספס מידי פעם תו או שניים, אך עליהם להמשיך ולנסות לשיר בהרמוניה".

יחסינו עם העולם

ההקשר השלישי הוא היחסים שלנו עם העולם. האב הקדוש הזכיר את היחס של שמעון וחנה הצדיקים לדברי הנביאים, "למרות שהם התמהמהו להתגשם והושתקו בין קולות הכפירה וחורבות העולם".

לדבריו, "הם לא התלוננו על כך שהכול נורא, אלא המתינו בסבלנות לאור שיזרח בחשכת ההיסטוריה". האפיפיור הדגיש ש-"גם אנחנו זקוקים לסבלנות כזו, כדי שלא ניפול למלכודת ונתלונן שהעולם כבר לא מקשיב לנו או שאין לנו עוד קריאות, אין כבר תקופות קלות" וכדומה. "יכול להיות שאפילו בשעה שאלוהים מעבד בסבלנות את אדמת ההיסטוריה ואת אדמת ליבנו, אנחנו מגלים חוסר סבלנות ורוצים לשפוט הכול מיד. כך, אנחנו מאבדים תקווה", אמר.

הסבלנות עוזרת לנו לרחם

האב הקדוש סיכם את הדרשה שלו בהסבר על האופן שבו "הסבלנות עוזרת לנו להיות רחמנים בהסתכלות שלנו על עצמנו, על קהילותינו ועל העולם". הוא הזמין את המקודשים והמקודשות ואת כל המאמינים להתמיד בטיפוח הסבלנות שמקורה ברוח הקודש, לא להפסיק לשאת איש את עולו של אחיו ולהקרין ללא הרף את השמחה שבחיי האחווה, לא להפסיק להציע את שירותינו לזולת. "יש אתגרים אמיתיים שעומדים בפני החיים המקודשים: אסור לנו להיתקע בנוסטלגיה לעבר או פשוט להמשיך ולחזור על אותם דברים ישנים. אנחנו זקוקים לסבלנות ולאומץ כדי להמשיך להתקדם, לחקור דרכים חדשות ולהגיב לקריאותיה של רוח הקודש!".

אל תרכלו ואל תאבדו את חוש ההומור שלכם!

בסוף המיסה, האפיפיור הודה לקרדינל ז'ואו בראז דה אביס, נשיא המועצה האפיפיור למוסדות החיים המקודשים. הוא ציין שבעתות מגפה אנחנו זקוקים לסבלנות כדי להמשיך לנוע קדישה ו"להעלות את חיינו קרבן לאדון".

בהמשך לנושא הדרשה, הסבלנות, האפיפיור התייחס לסכנה שטמונה ברכילות במסגרת חיי הקהילה. "בבקשה הסירו מעצמכם כל רכילות", אמר, "היא הורגת את חיי הקהילה!". האפיפיור הכיר בכך שלעתים קרובות לא מדובר במשימה פשוטה, אך הוא הזמין את המקודשים והמקודשות "לנשוך את לשונם" לפני שהם מעיזים לרכל על אחיהם או על אחיותיהם: "נשכו את לשונכם עד שהיא תתנפח ותמלא את פיכם ולא תוכלו לדבר רעות!". העצה השנייה שהוא נתן לאחיו ואחיותיו המקודשים לאחר הדרשה היא לעולם לא לאבד את חוש ההומור: "זה עוזר מאד. זהו נוגדן לרכילות. לדעת לצחוק על עצמך, ולעתים גם על אחרים – אבל בלב טוב!".

"תודה לכם", סיים האפיפיור את דבריו, "על מה שאתם עושים. תודה לכם על העדות שלכם. תודה לכם. תודה לכם מקרב לב על הקשיים שלכם, על האופן שבו אתם נושאים אותם ועל האופן שבו אתם נושאים את הכאב שבהעדר הקריאות: חזקו ואמצו! האדון עצום ורב, האדון אוהב אותנו. הבה נלך בעקבות האדון!".

יום התפילה העולמי למען החיים המקודשים נוסד בשנת 1997 על ידי האפיפיור הקדוש יוחנן פאולוס השני. היום מצוין במהלך חג הצגת ישוע בבית המקדש, ב-2 בפברואר.