האפיפיור: הכרת תודה היא סימן היכר של כל נוצרי באשר הוא

האפיפיור פרנציסקוס נשא את תפילת "המלאך" המסורתית ביום ראשון, והרהר על ההזמנה של ישוע ללכת אחריו בינות לקרבנות וניסיונות. במקרא מספר הבשורה לאותו היום (מתי י:42-37), ישוע מבהיר את הדרישות שכרוכות בלהיות תלמיד שלו.

אהבה לישוע מובילה לאהבה במשפחה

"הדרישה התובענית הראשונה שישוע מפנה למי שהולכים בעקבותיו", אמר האפיפיור, "היא לאהוב אותו יותר מאת בני המשפחה". האב הקדוש הוסיף מיד שישוע לא ממעיט בערכה של האהבה להורים או לילדים. אדרבה, אמר, ישוע "יודע שאם הם ימוקמו במקום הראשון, קשרי משפחה עשויים לסטות מהטוב האמתי". כולנו חווים זאת, אמר, כשקשרי המשפחה גורמים לנו לקבל החלטות שנוגדות את הבשורה. "לעומת זאת, כשהאהבה להורים ולילדים מקבלת את כוחה מהאהבה לאדון ומטוהרת על ידה", אמר האב הקדוש, "היא נעשית פוריה ומניבה פרי לטובת המשפחה עצמה ואף מעבר לכך". לדברי האפיפיור, אהבה אמתית וכנה לישוע דורשת אהבה אמתית להורינו ולילדינו. אך, אם נמקם את האינטרסים המשפחתיים במקום הראשון, זה "תמיד יוביל אותנו בדרך השגויה".

לשאת את צלבנו

האפיפיור פרנציסקוס המשיך לדבר על ההזמנה של ישוע לשאת את צלבנו וללכת אחריו. הרי, זוהי הדרך שבה ישוע עצמו צעד; האב הקדוש הזכיר שבדרך הזו – אין קיצורי דרך. "אין אהבה אמתית ללא הצלב, דהיינו – מבלי לשלם מחיר אישי", אמר. אבל, עלינו לזכור שאנחנו אף פעם לא נושאים את הצלב שלנו לבד, מכיוון שישוע תמיד נמצא שם כדי לתמוך בנו, "לחזק ולעודד אותנו". ההבנה הזו גם משחררת אותנו מהצורך "להיות בחרדה לשמור על חיינו גם במחיר התנהגות פחדנית או אנוכית".

ההגשמה העצמית שבהקרבה העצמית

ישוע, לדבריו, מציג לאחר מכן את הפרדוקס של הבשורה: "הַמּוֹצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָא אוֹתָהּ". לדברי האפיפיור, ההיסטוריה סיפקה לנו דוגמאות רבות לאמת שבדברי ישוע. "יש אנשים רבים בזממנו-אנו שנושאים צלבים כדי לעזור לאחרים", אמר. "הם מקריבים את עצמם כדי לעזור לאחרים שנמצאים במצוקה במהלך המגפה הזאת. עם ישוע – אנחנו יכולים לעשות כל דבר". "מלוא החיים והשמחה נמצאים בלהעניק את כול כולנו למען הבשורה והזולת, בפתיחות, במאור פנים ובטוב".

בהודיה ובנדיבות

בכך שנקדיש מעצמנו כדי לעזור לאחרים – אפילו בכך שניתן להם כוס מים קרים ביום שרב – נחווה בעצמנו את הנדיבות וההודיה של אלוהים. לאחר מכן, האפיפיור סיפר סיפור ששמע לא מזמן מכוהן שהתרגש עד עמקי נשמתו מנדיבותו של ילד אחד. הילד ניגש אליו ואמר, "אבי, אלו הם החסכונות שלי. זה ממש קצת. זה בשביל מי שזקוק להם היום בגלל המגפה". האפיפיור סיכם – "אמנם זה משהו קטן, אבל למעשה – מדובר במעשה גדול".

"מדובר בהכרת תודה מדבקת שמסייעת לכל אחד ואחת מאתנו להכיר תודה לאלו שדואגים לצרכינו", אמר. הכרת תודה, אמר האב הקדוש, היא בה בעת סימן לנימוסים טובים, אך גם סימן היכר של כל נוצרי באשר הוא. "זהו אות פשוט אך אמתי של מלכות האלוהים", אמר, "מלכות של הודיה ואהבת חינם".

בעקבות גבירתנו

האפיפיור סיים את דבריו בבקשה ממרים הבתולה לסייע לנו לשאת את צלבינו בעקבות ישוע. יהי רצון שהיא "תעזור לנו לעמוד תמיד בפני אלוהים בלב חפץ, לאפשר לדברו לשפוט את ההתנהגויות והבחירות שלנו".