איגרת נבואית: 25 שנים לאיגרת יהיו נא כולם אחד על אחדות הנוצרים

האיגרת האפיפיורית יהיו נא כולם אחד של יוחנן פאולוס השני, על המחויבויות האקומניות של הכנסייה הקתולית, פורסמה ב-25 במאי 1995. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר לא נס ליחה ואופיה הנבואי ניכר. במבט אל העתיד לבוא, האיגרת הציבה יעד שבזמנו ובזמננו נראה רחוק ובלתי אפשרי: אחדות הנוצרים. זהו רצונו של ישוע בתפילה שנשא אל האב רגעים ספורים לפני שהחל את ייסוריו.

האפיפיור של האחדות

האפיפיור יוחנן פאולוס השני הרגיש בלשד עצמותיו את הכמיהה של ישוע לאחדות ואימץ אותה אל חיקו. האקומניזם הפך לאחד מהנושאים המרכזיים של כהונתו, מכיוון שהאפיפיור הקדוש ראה במחלוקות ובקרעים שבגוף המשיח שערוריה של ממש.

וכך הוא כותב: "להאמין במשיח, משמעו לרצות אחדות". זוהי תוצאה ישירה של הציות, שמרחיב את אופקי ליבנו ונפשנו. דווקא אותו אפיפיור אקומני הוא זה שסבל מכאבי המחלוקות. רבים מבין אחיו ואחיותיו במשיח לא הבינו את הדחף העז שלו לקידום האחדות. האיגרת פורסמה שבע שנים בלבד לאחר שהארכיבישוף מרסל לפבר הסמיך מספר אנשים למשרת הבישוף ללא הסכמת הוותיקן.

האשמות ברלטיביזם

הארכיבישוף הצרפתי השמרן האשים את האפיפיור הפולני ואת מועצת הוותיקן השניה במה שהוא כינה "אקומניזם שקרי", הרס האמונה האמתית ו"חורבן הכנסייה והדחת המאמינים הקתולים לידי מינות". לפבר טען שההשגחה האלוהית הפקידה בידיו את השליחות להתנגד ל"רומא המודרנית, הרוויה במודרניזם", כדי ש"רומא תשוב ותעשה קתולית ותגלה מחדש מסורת בת אלפיים שנה שהיא מסורתה שלה".

לדעתו, "תפיסה פרוטסטנטית" של המיסה והתקדישים כבשה את הכנסייה. הארכיבישוף נפטר בשנת 1991. תלמידיו תקפו את האיגרת של יוחנן פאולוס השני מכיוון שלדבריהם לא זו בלבד שהיא מובילה ל"רלטיביזם דוגמטי", אלא מכריזה אותו בגלוי.

תפיסותיהם של המתנגדים מבוססות על "תפיסה חלקית וסתירתית של המסורת", כפי שיוחנן פאולוס השני כבר ציין באיגרתי המוקדמת יותר כנסיית האלוהים. חלקית מכיוון שהמתנגדים מסרבים לראות את המסורת כתופעה חיה ומתפתחת במהלך המסירה מדור לדור, מבלי להתקבע באופן החלטי בתאריך כזה או אחר. סתירתית מכיוון שלא ניתן להפריד את המסורת מאחדות עם האפיפיור ועם חבר הרועים ברחבי העולם.

דיאלוג: תופעה שמאפשרת גילויים מפתיעים

האיגרת מביטה אל העתיד ללא פחד; היא מציבה את הדיאלוג בראש סדר העדיפויות ורואה בו צעד הכרחי להעשרה הדדית של כל המעורבים. האיגרת סוקרת את כל הצעדים שבוצעו בעבר לקראת אחדות בין הכנסייה הקתולית לבין כנסיות וגופים כנסייתיים שונים, החל מהסרת החרמות בין רומא לקונסטנטינופול וכלה בההכרזה המשותפת אודות טבעו של המשיח עם כנסיות המזרח.  

האיגרת מדגישה שוב ושוב ש"רבגוניות לגיטימית לא מנוגדת בשום אופן לאחדות הכנסייה". "התנצחויות ושערוריות חסרות סבלנות הפיקו אמירות סותרות אודות מה שהוא למעשה תוצאה של שתי דרכים שונות להתבונן באותה המציאות". הדיאלוג מאפשר לנו "לגלות את האוצרות העמוקים והבלתי משוערים של האמת" ואת נוכחותו של החסד "מעבר לגבולותיה הגלויים של הכנסייה הקתולית".

ניתן לבטא את האמת באופנים שונים

יוחנן פאולוס השני מסביר שאקומניזם הוא לא "הכנסת שינויים בפקדון האמונה" ו"שינוי משמעויותיהן של דוגמות". אדרבה, מדובר ב"ביטוי אמיתות שיכולות לקבל צורות שונות", מכיוון ש"צריך להצדיק את הדוקטרינה באופן שמובן לקהל היעד של אלוהים" בכל תרבות שבו הוא נמצא ובכך להימנע מ"הדרה אתנית או גזעית ומכל צורה של גאווה לאומנית".

דיאלוג בענייני דוקטרינה הוא דיאלוג של אהבה

האיגרת מסבירה שהצורך החיוני ב"אופנים ושיטות מוגדרים להצגת האמונה הקתולית" היא לא "אבן נגף בפני דיאלוג עם אחינו ואחיותינו", מכיוון שאנחנו מודעים לכך שיש "היררכיה של אמתות" בתוך המשנה הקתולית עצמה.

לדברי האפיפיור, הכנסייה נקראת על ידי המשיח ל"רפורמה מתמשכת", ש"עשויה לדרוש בחינה מחודשת של אמירות וגישות" שונות. הדיאלוג, לדבריו, "לא נוגע רק לענייני דוקטרינה, אלא מערב את האדם כולו" מכיוון שזהו גם "דיאלוג של אהבה". האהבה היא המקור שממנו "נולדת התשוקה לאחדות". זוהי דרך שדורשת "מאמצים סבלניים ואמיצים. במהלכה, עלינו להימנע מהשטת עולות ומעמסות שאין בהם הכרח".

מרכזיות התפילה

באקומניזם, מסביר האפיפיור הפולני, התפילה המשותפת תופסת מקום מרכזי. כשהם מתפללים יחדיו, הנוצרים מסוגלים לגלות שרב המאחד על המפריד ביניהם. השינויים הליטורגיים בכנסייה הקתולית ובקהילות נוצריות אחרות אפשרה אחידות בנושאים החשובים והמרכזיים ולכן, עתה יותר מתמיד, מאמינים מזרמים שונים מסוגלים לפנות יחדיו לאביהם שבשמיים בלב אחד. "לעתים נדמה שאנחנו קרובים לרגע המיוחל בו נוכל סוף סוף לחתום את אותה אחדות אמתית אך לא מלאה", מעיר האפיפיור, "ולפני מאה שנים, מי יכול היה להעלות זאת על הדעת?".

מחויבות משותפת לחירות, צדק ושלום

כשהאיגרת מונה את תחומי שיתוף הפעולה המתרחבים בין מאמינים מזרמים נוצריים שונים, היא מציינת במיוחד את המחויבות המשותפת ל"חירות, צדק, שלום ועתידו של העולם". "כשהנוצרים מדברים בקול אחד, יש לכך השפעה רבה יותר מכל קול מבודד". זהו קול שקורא למתן "כבוד לזכויותיהם וצרכיהם של כול בני האדם, בייחוד העניים, המודרים וחסרי האונים".

האפיפיור מדגיש באיגרת שלא מדובר רק בפעילות הומניטארית, אלא בהענות לדבריו של ישוע עצמו, שמופיעות בפרק כ"ה בספר הבשורה על פי מתי: "רָעֵב הָיִיתִי וּנְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל".

שינויים בשפה: מגינוי למחילה

האפיפיור יונחן פאולוס השני קורא לשינוי בשפה ובגישה: עלינו להימנע מגישות אלימות ואגרסיביות, מ"תבוסתנות שנוטה לראות הכול באופן שלילי" או "מהתעקשות שאיננה ברוח הבשורה לגנות את 'הצד השני', מסלידה שמקורה בדעות קדומות חולניות".

במקום זאת, צריך "לעשות את כל מה שאפשרי – בעזרת האלוהים – כדי לשבור את חומות הפירוד והחשדנות, להתגבר על מכשולים ודעות קדומות", להימנע ממילים וביטויים פוגעניים, לבחור בדרך הענווה, הצניעות, האדיבות והאחווה. כך, בבוא העת, נגיע לנקודה שבה כבר לא נדבר על כופרים ואויבי האמונה, אלא על "נוצרים אחרים" או "מוטבלים אחרים".

"הרחבת אוצר המילים", מעיר האפיפיור, "היא אות מוחשי לשינוי בגישה". זהו מסע של תשובה, דרך תובענית אך הכרחית של תשובה הדדית על עוולות העבר. באיגרת, האפיפיור אף מבקש סליחה על עוולות שביצעו חברי הכנסייה לאורך הדורות.

בכורתו של האפיפיור

כיפא הוא העוגן המוחשי של האחדות הנוצרית. לכן, יוחנן פאולוס השני קורא לקהילות הנוצריות האחרות "למצוא דרך למימוש בכורתו של האפיפיור, כך שמבלי להתכחש למאפיינים ההכרחיים של שליחותו, היא תהיה רגישה לנסיבות החדשות". מדובר, הרי, בסופו של דבר, ב"שירות של אהבה שנוגע לכל המעורבים בדבר [=כל הנוצרים]".

כנסייה שצועדת אל עבר האחדות

יהיו נא כולם אחד הוא סיכום נפלא של 2,000 שנות היסטוריה כנסייתית. זהו אור שמאיר את הדרך אל האופק, ממשיך את דרכם של אלו שבאו לפנינו.

האיגרת מעידה על חייה של המסורת, שכפי שמציינת האיגרת דבר האלוהים, נובעת מהשליחים ומתפתחת לאורך תולדות הכנסייה בפועל רוח הקודש. הרי, הודות לרוח הקודש אנחנו מעמיקים את הבנתנו באמונה ובהתגלות.

לאורך המסע הזה על אחים אחיות ללמוד להתפייס ולגשת יחדיו אל מזבח האלוהים, שכן, כפי מציין קיפריאנוס הקדוש מקרתגו, "אלוהים לא מקבל את קורבנו של זורע הפילוג". אדרבה, ממשיך אב הכנסייה, "הקורבן הנעלה מכל הוא שלום, הרמוניה בין אחים ועם שמאוחד באחדות האב, הבן ורוח הקודש".

זוהי, אם כן, הקריאה האחרונה של האפיפיור באיגרת: לבקש מהאדון את החסד הדרוש כדי להכין את כולנו "להקריב את קורבן האחדות".