Vatican News
האפיפיור חותם על האיגרת החדשה  האפיפיור חותם על האיגרת החדשה   (Vatican Media)

Fratelli tutti: סיכום קצר של איגרת האפיפיור

אחווה וידידות הן שתי הדרכים שבהן האב הקדוש מציע לבנות באמצעותן עולם טוב, צודק ושלו יותר, שבו כל אחד ואחת נושא תרומה משמעותית.

מהם הרעיונות הגדולים ובה בעת גם הדרכים המוחשיות שבאמצעותם ניתן לבנות עולם צודק יותר במערכות היחסים היומיומיות שלנו, בחיי החברה, בפוליטיקה ובמוסדות השונים? האיגרת "Fratelli tutti" נועדה לענות בדיוק על השאלה הזו. האפיפיור מתאר אותה כ"איגרת חברתית" (פסקה 6). כותרתה לקוחה מה-"תוכחות" של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, שפנה במילים הללו "לאחיו ואחיותיו והציע להם אורח חיים עשיר בטעם הבשורה" (פסקה 1). האיגרת שואפת לקדם שאיפה אוניברסלית לאחוות ולידידות. נגיף הקורונה נמצא, ללא ספק, ברקע לחיבורה. אך, כפי שהאפיפיור עצמו מגלה לקוראיו, המגפה "פרצה במפתיע" בשעה שהוא "עסק בכתיבת האיגרת". בכל אופן, משבר הבריאות העולמי סייע לחשוף את העבודה הפשוטה ש"איש איננו מסוגל לחיות בבידוד" ושהגיעה העת "לחלום, אם כן, על משפחה אנושית אחת" שבה אנחנו "כולנו אחים ואחיות" (פסקה 8).

פרק ראשון: עננים אפלים מעל עולמנו

בפרק הראשון מבין השמונה, שכותרתו "עננים אפלים מעל עולם מבודד", האיגרת דנה בעיוותים הרבים שפושים בעולמנו המודרני: עיוות מושגים כמו דמוקרטיה, חירות וצדק; אובדן משמעותה של הקהילה וההיסטוריה; אנוכיות ואדישות לטוב המשותף; שליטתם של היגיון שוק מבוסס רווח ותרבות הבזבוז; אבטלה, גזענות ועוני; פגיעה בזכויות האדם, עבדות, סחר בבני אדם, אפליית נשים, הפלות כפויות וסחר באיברים (פסקאות 24-10). בקיצור, הפרק עוסק בבעיות עולמיות שדורשות פתרונות בקנה מידה עולמי גם כן. האפיפיור מתריע, כמו כן, בפני עלייתה של "תרבות החומות", שמעודדת, בחשבון אחרון, את עלייתו של הפשע המאורגן, שמוזן מפחד ומבדידות (פסקאות 28-27).

פרק שני: זרים בדרך

למול אותם צללים מאפילים, האיגרת מציבה דוגמה בוהקת, נושאת תקווה – השומרוני הטוב. הפרק השני, "זרים בדרך", מוקדש לדמותו. האב הקדוש מדגיש כי בחברה חולה שמפנה את גבה לסובלים, בחברה "בורה" בטיפול בחלש ובפגיע (פסקאות 65-64), כולנו נקראים – ממש כמו השומרוני הטוב – להיות שכנים של אמת אחד לשני (פסקה 81). דהיינו – עלינו להתגבר על הדעות הקדומות, על האינטרסים האישיים ועל המחסומים ההיסטוריים והתרבותיים שמפרידים בנינו. האחריות לבנות חברה שמטיבה להכיל, לשלב ולרומם את הנופלים והסובלים מוטלת על כתפי כולנו (פסקה 77). האהבה בונה גשרים ו"אנחנו נבראנו עבור האהבה" (פסקה 88). האפיפיור פונה לנוצרים להכיר את המשיח בפניו של כל אדם שמודר לשולי החברה (פסקה 85).

פרק שלישי: חזון של עולם פתוח יותר

הפרק השלישי עוסק בדרישה לאהוב "בקנה מידה אוניברסלי" (פסקה 83) וכותרתו "לדמיין ולטפח עולם פתוח". בפרק הזה, האב הקדוש מפציר בנו "לצאת מעצמנו" כדי למצוא "קיום מלא יותר בזולת" (פסקה 88), בכך שניפתח לזולת על פי טבעה של האהבה, שמובילה אותנו לידי "הגשמה אוניברסלית" (פסקה 95). האיגרת מזכירה לנו שקומתו הרוחנית של האדם נמדדת באהבתו; האהבה מובילה אותנו לשאוף לשיפור חייו של הזולת ומרחיקה אותנו מכל צל של אנוכיות (פסקאות 93-92). תחושת הסולידריות והאחווה מתחילה במשפחה. לכן, יש להגן ולשמור על "השליחות החינוכית הראשונה במעלה" (פסקה 114) שלה בחברה. הבישוף של רומא שב ומדגיש שהזכות הבסיסית לחיות בכבוד אינה יכולה להישלל מאיש, ומכיוון שלזכויות אין גבולות, אסור שאיש יודר ממימוש זכות זו, ללא קשר למקום לידתו (פסקה 121). בעניין זה, האפיפיור קורא לנו לחשוב על "האתיקה של היחסים הבינלאומיים" (פסקה 126), מכיוון שלמעשה כל מדינה שייכת גם לזרים לה ואסור לשלול את הטובין שלה מהנזקקים להם שמגיעים מחוצה לה. כך, למעשה, הזכות לרכוש פרטי נתפסת כמשנית לעקרון הייעוד האוניברסלי של הטובין (פסקה 120). האיגרת מדגישה באופן מיוחד את סוגיית החובות הבינלאומיים: היא אמנם מכירה בכך שחובות יש לשלם, אך מביעה תקווה שהתשלום לא יפגע בצמיחה ובקיום של המדינות העניות ביותר (פסקה 126).

פרק רביעי: לב פתוח לעולם

הפרק הרביעי עוסק בהגירה וכותרתו "לב פתוח לעולם כולו". כשחייהם "תלויים בכך" (פסקה 37), בברחם ממלחמות, רדיפות, אסונות טבע, סחר בבני אדם, לאחר שנקרעו מקהילות המוצא שלהם – למהגרים זכות לזכות בקבלת פנים חמה; יש לקבל אותם, להגן עליהם, לתמוך בהם ולשלב אותם בחברה. יש, כמובן, להימנע מהגירה שאין בה צורך, ביצירת הזדמנויות לחיים בכבוד במדינות המוצא. אך, בה בעת, עלינו לכבד את זכותם של כל בני האדם לחפש חיים טובים יותר במקום אחר. במדינות שמקבלות הגירה, יש למצוא את האיזון הנכון בין הגנה על זכויות האזרחים לבין הבטחת קבלת פנים ראויה וסיוע מתאים למהגרים (פסקאות 40-38). האפיפיור מתייחס במיוחד ל"צעדים ההכרחיים" שדרושים "בייחודים בתגובה לאלו שבורחים מאסונות הומניטריים קשים": להרחיב ולפשט את תהליך קבלת הוויזה; לפתוח "מסדרונות הומניטריים"; להבטיח קורת גג, בטחון אישי ושירותים חיוניים; להציע הזדמנויות לתעסוקה והכשרה; לתת עדיפות לאיחוד משפחות; להגן על קטינים ולהבטיח את חופש הדת. בראש ובראשונה, טוענת האיגרת, אנחנו זקוקים למשילות עולמית, לשיתוף פעולה בינלאומית בענייני הגירה שמיישם תכנית ארוכת-טווח, שחוצה את גבולותיו של מקרה חירום בודד, למען התפתחותם של כל העמים והאומות (פסקאות 132-129).

פרק חמישי: פוליטיקה טובה יותר

הכותרת של הפרק החמישי היא "פוליטיקה טובה יותר". למעשה, מדובר באחת מצורותיה הנעלות ביותר של האהבה, מכיוון שהפוליטיקה מוקדשת כל כולה לשירות הטוב המשותף (פסקה 180) ומכירה בערכו של העם, שנתפס כקטגוריה רחבה שגבולותיה פתוחים לשינויים ולמשא ומתן (פסקה 160). זהו ה"פופוליזם" שמציע האפיפיור, בניגוד לאותו "פופוליזם" שמתעלם מהלגיטימיות שבמושג "העם" בכך שהוא מגייס הסכמה לניצולו עבור טובותיו האישיות ולמען ביסוסה של אנוכיות שמעלה את הפופולריות של המשטר עצמו (פסקה 159). פוליטיקה טובה יותר היא פוליטיקה שמגנה על ערך העבודה, "ממד חיוני בחיים החברתיים". האסטרטגיה הטובה ביותר למלחמה בעוני, מסביר האב הקדוש, היא לא להכיל או לפייס את הציבור הזועם, אלא לקדם אותו מתוך סולידריות ובהתאם לעקרון המשניות (סובסידיאריות) (פסקה 187). יתר על כן, מטרתה של הפוליטיקה היא לפתור כל מתקפה על זכויות האדם הבסיסיות ובניהן הדרה חברתית; סחר באיברים, ברקמות, בכלי נשק ובסמים; ניצול מיני; עבודות כפייה; טרור ופשע מאורגן. האפיפיור קורא קריאה נרגשת להילחם מלחמת חורמה בסחר בבני אדם, "אות קלון לאנושות", וברעב, שהוא בגדר "פשע נתעב", מכיוון שמזון הוא "זכות בסיסית" (פסקאות 189-188).

האב הקדוש מדגיש שהפוליטיקה שלה אנחנו זקוקים היא פוליטיקה שמבוססת על כבודו של האדם ולא כפופה לאינטרסים כלכליים, מכיוון ש"השוק, כשלעצמו, לא יכול לפתור כל בעיה": ההרס שספקולציות פיננסיות זורעות הדגים זאת היטב (פסקה 168).  לכן, לתנועות העממיות חשיבות מיוחדת: "גלי ענק של אנרגיה מוסרית", עליהם להשתלב בעשייה החברתית בתיאום מדויק יותר. האיגרת מביעה את תקוותו של האב הקדוש לרפורמה בארגון האו"ם: דווקא לאור חשיבותו של הממד הכלכלי בזירה הבינלאומית, על הארגון לצקת תוכן למושג "משפחת העמים" שעובדת יחדיו למען טובת הכלל, עבור חיסול העוני והגנה על זכויות האדם. מתוך פנייה חוזרת ונשנית "למשא ומתן, תיווך וגישור", על האו"ם לקדם את כוחו של החוק ולא את חוקו של הכוח (פסקאות 175-173).

פרק שישי:

הפרק השישי, "דיאלוג וידידות בחברה", מפתח את הטענה שהחיים הם "אומנות המפגש" עם הסביבה, גם עם הפריפריות הקיומיות, "מכיוון שכל אחד מאתנו יכול ללמוד משהו מהזולת. איש איננו חסר תועלת ואף אחד לא מיותר" (פסקה 215)? ראוי לציין את הדגש של האפיפיור על נס "הנחמדות", גישה שיש להעצים, מכיוון שהיא כמו כוכב "הזורח באפלה" ו"משחרר אותנו מהאכזריות [...] החרדה [...] זרם הפעילות הבלתי פוסק" שמשתלטים עלינו בזמנים הללו (פסקאות 224-222).

פרק שביעי: מפגש מחודש

הכרה בערכו של השלום וקידומו הם נושאי הפרק השביעי, "דרכים למפגש מחודש", שבו האפיפיור מדגיש שהשלום קשור מטבעו לאמת, לצדק ולרחמים. לא מדובר רק בשלילת התשוקה לנקמה, אלא במושג פעיל ששואף ליצור חברה שמבוססת על שירות לזולת בשאיפה לפיוס ולפיתוח הדדי (פסקאות 229-227). במובן הזה, השלום הוא "אומנות" שמערבת את כולם ומתייחסת לכל אדם ואדם; על כולנו לתרום את חלקינו ב"משימה הבלתי נגמרת" הזו (פסקאות 232-227). למחילה קשרים הדוקים עם השלום: עלינו לאהוב את כולם, ללא יוצא מן הכלל, אך לאהוב את המדכא משמעו לסייע לו להשתנות ולא לאפשר לו להמשיך לדכא את הזולת (פסקאות 242-241). מחילה אין משמעה חסינות, אלא צדק וזיכרון, מכיוון שלסלוח זה לא לשכוח, אלא להתכחש לכוחו ההרסני של הרע ולתשוקה לנקמה. אסור לעולם לשכוח זוועות כמו השואה, הפלת הפצצה האטומית על הירשימה ונגסאקי, רדיפות וטבחים אתניים. יש לזכור את כל אלו תמיד, אומר הבישוף של רומא, וכל פעם מחדש, כדי לא להיעשות אדישים להם ולשמור על גחלת הזיכרון המשותף. חשוב, באותה המידה, לזכור גם את הטוב (פסקאות 252-246).

"מלחמה צודקת"

חלק מהפרק השביעי מוקדש למלחמה: "איום מתמיד" ו"שלילת כל הזכויות כולן", "כשלון הפוליטיקה והאנושיות" ו"תבוסה מוחצת בפני כוחות הרשע". יתרה מזאת, בשל קיומם של כלי נשק גרעיניים, כימיים וביולוגיים שמכוונים לפגיעה באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע, כיום אין להעלות על הדעת כלל וכלל את מושג "המלחמה הצודקת", אלא לשוב ולקרוא בכול – "די למלחמות!". פירוק מוחלט וכולל מנשק גרעיני הוא "צו מוסרי והומניטארי". כפי שמציין האפיפיור, את הכסף שמושקע בתעשיית הנשק ניתן להשקיע בהקמת קרן בינלאומית להתמודדות עם בעיית הרעב (פסקאות 262-255).

עונש מוות

האב הקדוש מביע את אותה הנחרצות גם ביחס לעונש המוות: אין לו מקום כלל ויש להיפטר ממנו כליל בכל רחבי העולם. "אפילו רוצח לא מאבד את כבודו האנושי" – כותב האפיפיור – "ואלוהים עצמו נחלץ כדי להבטיח זאת" (פסקאות 269-263). חשוב לכבד את "קדושת החיים" בכל מצב ומצב (פסקה 283), גם אם היום נדמה ש"חלקים מסוימים מהמשפחה האנושית, כך נדמה, עשויים להפוך לקורבנות במהירות רבה", כמו תינוקות ברחם אימם, העניים, בעלי המוגבלות והקשישים (פסקה 18).

פרק שמיני: דת ואחווה

בפרק השמיני והאחרון, האב הקדוש מתמקד ב"דתות בשירות האחווה בעולמנו" ומדגיש שהטרור הוא לא תוצאה של הדת, אלא של פרשנות שגויה לטקסטים דתיים, כמו גם ל"מדיניות שקשורה לרעב, עוני, עוול ודיכוי" (פסקאות 283-282). הדתות יכולות לצאת יחדיו למסע של שלום, ולכן יש להבטיח את חופש הדת – זכות יסוד לכל המאמינים (פסקה 279). האיגרת מנתחת באופן מיוחד את תפקידה של הכנסייה: היא לא "מגבילה את שליחותה" למישור הפרטי. אמנם הכנסייה לא עוסקת בפוליטיקה, אך היא גם לא מתכחשת לממד הפוליטי שבחיים או לתשומת הלב שלה לטוב המשותף והדאגה להתפתחות אנושית מקיפה בהתאם לעקרונות הבשורה (פסקאות 276-278).

לבסוף, האפיפיור מצטט את "המסמך על האחווה האנושית למען שלום עולמי וחיים משותפים" שנחתם על ידו ב-4 בפברואר באבו-דאבי, יחד עם האימאם הגדול של אל-אזהר, אחמד אל-טייב. האפיפיור שב ומדגיש שבשם האחווה האנושית, יש לאמץ את הדיאלוג כדרך, את שיתוף הפעולה באורח חיים, ואת ההכרה ההדדית כשיטת עבודה ואמת מידה (פסקה 285). 

04 אוקטובר 2020, 13:16