הארכיבישוף וינצ'נצו פאליה הארכיבישוף וינצ'נצו פאליה  

הארכיבישוף פאליה: המגיפה מעניקה לאנושות הזדמנות לחזור בתשובה

הארכיבישוף וינצ'נצו פאליה מספר על המסמך החדש שהאקדמיה האפיפיורית לחיים פרסמה על המגפה ועל הקשיים וההזדמנויות שהיא מציבה בפני הקהילה האנושית כולה.

האקדמיה האפיפיורית לחיים פרסמה ביום רביעי האחרון מסמך שכותרתו "הקהילה האנושית בעידן המגפה: הרהורים שלא בעיתם על לידתם-מחדש של החיים". הארכיבישוף וינצ'נצו פאליה, נשיא האקדמיה, הסביר מספר נקודות מרכזיות במסמך בראיון לחדשות הוותיקן.

ראשית הסבר את הכותרת: "הקהילה האנושית בעידן המגפה". מה משמעותה?

הקהילה האנושית היא כותרתה של איגרת שהאפיפיור פרנציסקוס שלח לאקדמיה ב-6 בינואר 2019, לציון השנה ה-25 לייסודה. האפיפיור ביקש לחשוב מחדש על מערכות היחסים שמאחדות את הקהילה האנושית ויוצרות הדדיות וערכים ומטרות משותפים.

המגפה הזו מעוררת אותנו להכרה ברורה בשני דברים: מצד אחד, היא מראה לנו עד כמה כולנו תלויים אחד בשני. מה שמתרחש במקום כלשהו על פני כדור הארץ מערב עתה את העולם כולו. מצד שני, היא מחריפה את הפערים: כולנו באותה הסערה, אך לא באותה סירה. אלו שבידיהם סירות שבירות יותר שוקעים בקלות רבה יותר.

האתיקה של החיים נעשית גלובלית: האם ננסה להציל את עצמנו בכך שנלך ונתרחק אחד מהשני, או שהפגיעות המשותפת תהפוך אותנו לאנושיים יותר? עלינו לענות על השאלה הזו ועלינו לעשות זאת עכשיו, האם האדם הוא עדיין תחום אחריות משותף?

כותרת המשנה אומרת שמדובר ב"הרהורים שלא-בעיתם על לידתם-מחדש של החיים". למה הכוונה?

"שלא בעיתה" היא מילה שמגיעה מהמסורת הפילוסופית. כאן, אנחנו משתמשים בה בפרובוקציה קלה, כדי להצביע על הדחיפות שבמציאת מושג משותף של קהילה שכפי הנראה כבר איננו "נמצא באופנה".

בזמן שבו נראה שהחיים מושהים ואנחנו כואבים את מותם של יקירינו ואובן נקודות משען ועוגנים בחברה שלנו, אסור לנו להגביל את עצמנו רק לדיון במחיר המסיכות או בתאריך פתיחת בתי הספר. במקום זאת, עלינו לאמץ את ההזדמנות הזו ולאזור אומץ לדון בתנאים מיטבים לשינוי השוק והחינוך. האם מדובר בטענה מופרזת? ובכן, לכך בדיוק אנחנו מתכוונים ב"שלא בעיתם".

המגיפה חשפה את פגיעותם של פרטים וחברות. מדובר במשבר עולמי שמשפיע על הצפון והדרום ואין בידיהם של המדענים תשובות וודאיות. האם באמת מדובר פה במשהו חדש?

החדש הוא לאו דווקא בהתפרצותו נגיף לא מוכר. למעשה, אפשר היה להכיל אותו ולהתמודד עמו ברמה המקומית ובכך להגביל באופן ניכר את היקפי הנזק. מה שחסר תקדים הוא המהירות וההיקף שבה הוא נפוץ באמצעות רשת של יחסים ותנועה. גם תפקידה של התקשורת חדש, שכן היא החליטה כיצד תתפשט המודעות למשבר: בצדק מדברים על "מגיפת-מידע".

מכאן שהחידוש טמון בתערובת מוזרה של קונפורמיזם ובלבול שנוצרים מתגובות לייצוגיה של הסכנה בעידן של חברות "היפר-מחוברות", שהן אף על פי כן גם "היפר-אינדיבידואליות". חולשתה של הקהילה, שעליה להבטיח תמיכה והגנה בשעת סכנה, מותירה אותנו חשופים לחוסר-וודאות ולחולשה.

התעמולה הפוליטית מאשימה הקשרים ומדינות מסוימות [במגפה]. אך המציאות היא שפשוט לא היינו מוכנים, מדוע?

וודאי, ההכנות לאירועים יוצאי דופן היא אתגר תמידי עבור מערכות בריאות. במוכנות אנחנו מתכוונים למוכנות לחזות את האירוע הבעייתי ולתכנון תגובה אפשרית. כל זה מאפשר לך להשתמש באופן טוב יותר בכישורים ובמשאבים, במסגרת תהליך אינסופי של הערכת-מצב ביקורתית ויכולת לתגובה מתפתחת. יכולת ההתערבות שלנו בתחומים הטכניים וניהוליים השלתה אותנו שנוכל לשלוט בכול. זאת בשעה שלמעשה, גם בחברות משגשגות כלכלית, המגפה הכתה את יעילותם של מתקני הבריאות והמעבדות. קשה להיעשות מודעים לכשלון היעילות שלנו ולהכיר במגבלות שלנו.

איזה קשר יש בין מגיפת הקורונה לבין ניצול לא ראוי של משאבי כדור הארץ?

לכאורה מדובר בשני נושאים לא קשורים. אבל זה היבט אחד של אותה תלות הדדית: תופעות שמתקיימות מתוך כוונות מסוימות וצרות בתחומי החקלאות, התעשייה, התיירות והלוגיסטיקה נערמות זו על גבי זו ותוצאותיה של כל אחת מועצמות. בירוא יערות מביא חיות פרא לידי מגע עם תחומי מושב אנושיים, שבהם חקלאות אינטנסיבית מכפיפה בעלי חיים להיגיון הייצור התעשייתי. כל זה נעשה כדי לעמוד בדרישה לייצוא בשקר, כך שמנות של תזונה לא מאוזנה או בת-קיימא תוכלנה להגיע לשולחננו. כל זה מאפשר את זליגתם של מיקור-אורגניזמים פתוגניים ממין אחד לאחר, עד שהם משפיעים על בני אדם.

מה למדנו על מערכת הבריאות הציבורית?

ראשית כל, נדרש לאזן בצורה טובה יותר את המשאבים במושקעים במניעת מחלות ביחס לאלו שמושקעים בטיפול בהן. משמעות הזה היא שיש להתמקד לא רק בבתי חולים, אלא גם ברשתות מקומיות, הן עבור סיוע והן עבור חינוך לבריאות. יתר על כן, הבנו שבריאותו של כל אחד קשורה הדוקות לבריאות הכלל. נדרשת התנהגות אחראית לא רק כדי להגן על רווחתך שלך, אלא גם על זו של אחרים.

מה ניתן לעשות כדי למנוע ניצול מסחרי של חיסונים או כדי להימנע מפערים בטיפול הרפואים בין אלו שחיים במדינות עשירות ועניות?

יש לנתב את המחקר כך שהוא לא יגיב רק לאניטרסים פוליטיים או כלכליים, אלא כך שניתן יהיה לבצע אותו בחירות ובאחריות. לכן, על המימון להיות שקוף ומשותף, כך שפירותיו יחולקו באופן שווה.

מה בנוגע לזירה העולמית? איזה תפקיד יכול להיות לארגונים בינלאומיים בעולם שלאחר מגיפת הקורונה?

המגיפה הראתה ששום מדינה אינה יכולה להתקדם ללא היתר, ולא רק מטעמי בריאות, אלא גם מטעמים כלכליים. לכן, ארגון שנתמך על ידי כולם, שמתאם פעילויות בשלבים שונים של ניתור, הכלה וטיפול במחלות, שמאפשר העברה זהירה של מידע – זהו עניין חיוני. ארגון הבריאות העולמי נראה חיוני, אם כן, גם אם וודאי יש בו אי אלו פגמים: עלינו ללמוד מכשלונותיו ולשפר את תפקודו. רק כך נוכל לשמור בפועל את הזכות האוניברסלית לטיפול בריאותי ברמה הגבוה ביותר, שהיא אינה אלא ביטוי לשמירה על כבודו הסגולי של האדם.

מהו תפקידה של הקהילה הנוצרית במשבר הזה?

ראשית כל, הקהילה הנוצרית יכולה לסייע בכך שהיא תפרש את המשבר הזה לא רק כעובדה ארגונית, כזו שניתן להתגבר עליה באמצעות הגברת היעילות. מדובר בהעמקת ההבנה שחוסר וודאות ופגיעות הם ממדים מכוננים של המצב האנושי. לכן, יש לכבד את המגבלה הזו ולזכור אותה במהלך כל תהליך פיתוח בכך שנדאג לפגיעותם של אחרים, מכיוון שכולנו מופקדים אחד בידי השני.

זוהי חזרה בתשובה שדורשת מאתנו לשלב ולהעמיק באופן קיומו וחברתי את חוויית האובדן. רק מתוך המודעות הזו נוכל לפתח את המצפון שלנו בשינוי שיגרום לנו לתמוך באופן אחראי באחווה עולמית.

תלות הדדית, פגיעות, שיתוף פעולה, סולידריות, גישה לטיפול, כל אלו הן מילות מפתח במשבר. במילים אחרות: האם נבין באמת את ערכם של החיים ואת הצורך להגן עליהם ללא מחלוקות אידיאולוגיות?

זוהי שאלה שעל כולם לשאול את עצמם ואת הקהילות שלהם. אין אוטומטיות שמבטיחה מעבר מתלות עובדתית – כמו זו שחווינו – לסולידריות אחראית – שמניחה מראש מעשה בחירה חופשי –. אם אין התעוררות של המצפון, אז רק נתקן כמה בעיות ארגוניות, אך הכל יהיה כפי שהיה.

במקום זאת, עלינו לחשוב מחדש על המודלים שלנו לפיתוח ולדו-קיום, כך שהם יעשו ראויים יותר ויותר לקהילה האנושית. לכן, עליהם להיות ראויים לפגיעים [שבחברה], ולא מחוץ לגבולות שלהם, משל לא היו קיימים כלל. למעשה, בתוך הגבולות הללו יש גברים, נשים וילדים שמגיע להם טיפול טוב יותר. כולם, לא רק אנחנו. אם נפתח את הדלת לאיומים הגלובליים שעומדים בפני הקהילה האנושית, גם "האנשים שלנו" לא יוכלו להושיע את עצמם. ככה זה: מ"ניסוי הכלים" של המגפה, אנחנו מצפים לפרץ של גאווה מהקהילה האנושית. היא יכולה לעשות זאת אם היא רוצה.
 

22 יולי 2020, 09:07