האפיפיור: האלוהים מעדיף תפילה זועמת מאשר צדקנות צבועה וקרה

מאת אלסנדרו די בוסולו – הוותיקן

במבט אל ״שפע הרוע״, ו״המשא הכבד״ המוחצים אותנו, כמו עם המגפה ולאחר מכן עם המלחמה באוקראינה, אנו נעזרים בעדות של קשישים כמו איוב, שקודם כל זועק את מחאתו נגד ״מיסתורין הרשע״ אבל אז הוא בטוח שהאדון, ברחמיו, יעשה עמו צדק. והמחאה הזו היא דבר ש״האלוהים אוהב״, יותר מדתיות ״המסבירה הכל, אבל בלב קר״. כך איוב ״ממיר טינה על אובדן בעקשנות של המתנה להבטחת האלוהים״. האפיפיור פרנציסקוס מדגיש זאת בקבלת הקהל הבוקר, בכיכר פטרוס הקדוש, העשירית המוקדשת לזיקנה.

עוצמת זעקתו של איוב, לאחר שאיבד הכל

מול מאמינים רבים מכל רחבי העולם, האפיפיור מגדיר את ספר איוב, הנמצא בברית הישנה, כ​​״פסגתה של הספרות האוניברסלית״ ואת גיבור הספר כ״עד לאמונה שאינו מקבל 'קריקטורה' של אלוהים, אבל זועק אל מול הרע, עד שאלוהים יגיב ויגלה את פניו״. ובסופו של דבר האלוהים מגיב, מדגיש פרנציסקוס, ״באופן מפתיע: הוא מראה לאיוב את כבודו אך מבלי לרסק אותו, אלא ברחמנות של ריבון״. פרנציסקוס מזמין אותנו היום ״להאחז בכוחה של זעקת איוב״.

יעשה לנו טוב ללמוד ממנו, להתגבר על פיתוי הצדקנות מול הכעס והייאוש מהכאב של איבוד הכל. האם אנחנו זוכרים את הסיפור? איוב שמאבד הכל בחיים, מאבד את הונו, מאבד את משפחתו, מאבד את בנו וגם מאבד את בריאותו ונשאר שם, פצוע, בשיח עם שלושה חברים, וחבר רביעי, שבאים לבקר אותו.

ישמור אותנו האלוהים מאדיקות צבועה ויומרנית

כאשר האלוהים מדבר, מבהיר האפיפיור, הוא משבח את איוב ״מפני שהוא הבין את מסתורין רחמי האלוהים החבויים מאחורי שתיקתו״. אבל הוא נוזף בחבריו ״שהניחו שהם יודעים הכל, על האלוהים ועל כאב, ולאחר שבאו לנחם את איוב, בסופו של דבר הם שפטו אותו במזימותיהם״.

ישמור אותנו האלוהים מהאדיקות הצבועה והיומרנית הזאת! מאותה דתיות צדקנית ומאותה דתיות של מצוות שנותנת לנו יומרה מסוימת ומובילה להתנהגות פרושית ולצביעות.

האפיפיור פרנציסקוס עם קבוצת צעירים לפני קבלת הקהל

האדון נוזף בחבריו הרעים של איוב

האדון, ממשיך האפיפיור פרנציסקוס, נוזף בהם על שלא דיברו עליו ״נכונה כמו עבדי איוב״, אשר, מוסיף האדון,  ״יתפלל עבורכם, כדי שאני, מתוך התחשבות בו, לא אעניש את טיפשותכם״. עבור האפיפיור אלו מילים מפתיעות, ״מפני שקראנו את הדפים הבוערים ממחאתו של איוב, שהותירו אותנו חרדים״. אבל עבור האדון ״איוב דיבר יפה, כי סירב לקבל שאלוהים הוא 'רודף'״ ובחוזרו לדבר על איוב ״הכפיל את כל רכושו, לאחר שביקש ממנו להתפלל עבור אותם החברים הרעים שלו״.

החזרה בתשובה: האלוהים אינו רודף, אלא מחברו של הצדק

פרנציסקוס מסביר ש״נקודת המפנה של החזרה בתשובה מתרחשת דווקא בשיא זעמו של איוב״, כשהוא אומר שהוא בטוח שבסופו של דבר עיניו יראו את האלוהים, כגואלו ולא כזר. קטע שהאפיפיור מגדיר יפה, ומזכיר לו את ״סופה של ׳האורטוריה המבריקה׳ של הנדל, ׳המשיח׳, לאחר ה׳הללויה׳ החגיגית ששרה הסופרן באיטיות: ׳אני יודע שהגואל שלי חי׳ ״. וכך הוא מפרש את דברי איוב: ״אלוהים, אני יודע שאינך הרודף. יבוא האלוהים שלי ויעשה עימדי צדק״. ״זוהי אמונה פשוטה בתחייה״. עבור האפיפיור, סיפורו של איוב הוא משל ש״מייצג בצורה דרמטית ומופתית את מה שבאמת קורה בחיים״.

במילים אחרות, ניסיונות כבדים מדי, ניסיונות לא פרופורציונליים לעומת הקטנות והשבריריות האנושית, נופלים על אדם, משפחה או עם. בחיים לעתים קרובות, כמו שאומרים, ״הברק מכה שנית״ ויש אנשים שנופלות עליהם רעות רבות כל כך, שהדבר נראה באמת מוגזם ולא צודק.

זעקת הכאב של אלה הכורעים מעומס הצרות

כולנו, מדגיש האפיפיור פרנציסקוס, ״הכרנו אנשים כאלה״, ו״התרשמנו מהזעקה שלהם״, אך לעתים קרובות גם התפעלנו ״מול עמידתם באמונה ואהבתם״.

כשהמחאה הופכת לתפילה זועמת

״שפע הרוע״, שלפי האפיפיור, איננו יכולים להצדיק ״כהגיון נעלה של הטבע וההיסטוריה״ או לברך עליו ״באופן דתי כתגובה מוצדקת לחטאי הקורבנות, שראויים לכך״.

ישנה מעין זכות של הקורבן למחות נגד מיסתורין הרוע, זכות שאלוהים מעניק לכל אחד. זכות שהוא עצמו מעורר, נותן השראה. לפעמים אני מוצא אנשים שניגשים אלי ואומרים לי: ״אבל, האב, מחיתי נגד האלוהים כי יש לי את הבעיה הזאת, הבעיה ההיא...״. אבל, אתה יודע, יקירי, המחאה היא דרך תפילה, כשהיא נעשית כך. כשהילדים, הצעירים מוחים נגד הוריהם, זו דרך למשוך תשומת לב ולבקש שידאגו להם. אם הלב שלך פצוע, אם יש בו קצת כאב ומתחשק לך למחות, תמחה גם [נגד] האלוהים, האלוהים מקשיב לך.

אלוהים מעריך תפילה ספונטנית, גם אם היא מחאה

״אלוהים הוא אבא, הוא לא פוחד מתפילת המחאה שלנו״, מסביר פרנציסקוס, המבקש להיות חופשיים בתפילה האישית, ״אל תכלא את תפילתך בתבניות מוכנות מראש! לא! התפילה חייבת להיות כל כך ספונטנית, כמו של בן עם אביו, שמספר לו הכל כי הוא יודע שאביו מבין״.

זו המשמעות של ה״שתיקה״ של אלוהים, ברגע הראשון. אלוהים לא יירתע מעימות, אבל בתחילת הדרך הוא משאיר לאיוב לבטא את מחאתו. אולי, לפעמים, עלינו ללמוד את הכבוד הזה ואת הרוך הזה מאלוהים. ואלוהים לא אוהב את האנציקלופדיה ההיא - בואו נקרא לה כך - של ההסברים, של המחשבות של חבריו של איוב.

לאחר הכאב, אנו לומדים להכיר את האלוהים טוב יותר

כי ״הדתיות הזה שמסבירה הכל, אבל הלב נשאר קר - מסביר פרנציסקוס - אלוהים לא אוהב את זה. הוא מעדיף את המחאה של איוב או את השתיקה של איוב״. בסופו של דבר, הוא מציין, הצהרת האמונה של איוב, ״פנייה בלתי פוסקת לאלוהים, לצדק עליון״ מסתיימת עם החוויה הכמעט מיסטית שגורמת לו לומר: ״הכרתי אותך רק משמועה, אבל עכשיו ראו אותך עיניי״.

כמה אנשים, כמה מאיתנו אחרי חוויה קצת מכוערת, קצת אפלה, משנים כיוון ומכירים את אלוהים טוב יותר מבעבר! ואנחנו יכולים לומר, כמו איוב, הכרתי אותך קצת מהזיכרון, או משמועה, אבל עכשיו ראיתי אותך, כי פגשתי אותך.

מטינה על אובדן ועד התמדה בהמתנה לאלוהים

״הזקנים ראו כל כך הרבה! - מסביר האפיפיור - והם גם ראו את חוסר העקביות של הבטחות בני האדם. אנשי חוק, אנשי מדע, אפילו אנשי דת, שמבלבלים את הרודף עם הקורבן, ומייחסים לאחרון את מלוא האחריות לכאב שלו״.

הזקנים שמוצאים את דרכה של עדות זו, הממירה טינה על אובדן בעקשנות ההמתנה להבטחת האלוהים, הם מגן ללא תחליף עבור הקהילה המתמודדת עם שפע הרוע. מבטם של המאמינים הפונה אל הצלב לומד זאת בדיוק.