האפיפיור בתחינה לגבירתנו: שחררי אותנו מהמלחמה האכזרית וחסרת הטעם

מאת סלווטורה צ׳רנוציו, הוותיקן

פרנציסקוס נמצא לבדו, יושב על כיסא מול מרים הבתולה, בקוראו לסיומה של הזוועה שנראתה כאילו התפוגגה עם הזמן ושבמקום זאת חזרה להתדפק על דלתות בתינו. מאחוריו, באירוע כלל אנושי שנכתב על גבי דפי ההיסטוריה של הכנסייה המודרנית, נמצא העולם כולו. בבזיליקת הוותיקן, במקומות הקדושים בחמש היבשות, דרך התקשורת, בכיכרות – אלו האוקראיניות המופצצות, מקייב ועד אודסה, וכן בכיכר פטרוס הקדוש עצמה, בה מוקמו אלפיים מושבים – מהדהדת תחינתו של חורחה מריו ברגוליו ל"אמא".

"שחררי אותנו מהמלחמה, שמרי על העולם מהאיום הגרעיני. עשי שהמלחמה תיפסק, העניקי שלום לעולם. עשי אותנו לפועלי האחדות".

תפילת המקהלה

האפיפיור צועד באיטיות לעבר פסל הבתולה, המוצב במרכז הבזיליקה, ליד צלב עץ. המסע קצר אך הקצב כבד, כמו זה של ה- 27 במרץ 2020, כאשר בזרועותיה הנטושות של שדרת העמודים בכיכר פטרוס הקדוש, נראה היה כי האפיפיור נושא על כתפיו את פצעי האנושות שסבלה ממקרי מוות ומחולי קורונה רבים. פרנציסקוס משתהה בדממה טרם יאמר את דבריו. תפילת המקהלה, הנשענת על ידי המסורת המריאנית הגדולה. מדי פעם הוא מרים את ראשו להביט בפניה של מרים. ובסוף ההקדשה הוא מביא סלסילת ורדים לבנים ביחד עם שני ילדים.

האפיפיור פרנציסקוס בתפילה

האפיפיור מתוודה ושומע וידויים

בזיליקת פטרוס הקדוש עטופה באווירה חגיגית, עמוסה בכ-3,500 קרדינלים, בישופים, נזירים, נזירות ומאמינים שהשתתפו בליטורגיה המוקדשת לחזרה בתשובה, שנפתחה בתהלוכה והסתיימה, כתמיד, בכך שהאפיפיור התוודה בפני כוהן דת ולאחר מכן הקשיב לווידויים של עשרה מאמינים. בהמשך שירים, קטע מוזיקלי מאת באך מנוגן על ידי כינורות, ואז הפסקה ארוכה של שתיקה. בשעה 18:30, הטקס נחתם בהקדשה לליבה הטהור של מרים, אשר הוכתב על ידי דחיפות האירועים המתרחשים.

האפיפיור פרנציסקוס במהלך הליטורגיה

מלחמה אכזרית

בדרשתו, האפיפיור פונה למרים: כולנו דופקים על דלתות לבה בימים אלה כאשר "חדשות ותמונות המוות ממשיכות להגיע לבתינו, בעוד פצצות הורסות את בתיהם של רבים מאחינו ואחיותינו האוקראינים שאינם חמושים". פרנציסקוס משתמש ב'אנחנו' כל הזמן, כדי לציין את המעורבות הקולקטיבית מול התמונות המדממות, המשודרות ממזרח אירופה.

מול זה, האפיפיור מאשר, "אין די בהבטחות אנושיות: יש צורך בנוכחות האלוהים, הוודאות של הסליחה האלוהית, היחיד שמבטל את הרוע, מפיג את הטינה, מחזיר את השקט ללב. הבה נחזור לאלוהים, לסליחתו".

לא נוסחת קסם, אלא מעשה רוחני

לאחר מכן, האפיפיור מתעכב על המשמעות של מעשה ההקדש: "אין זו נוסחת קסם, אלא מעשה רוחני. זוהי מחווה של אמון מלא של הילדים, אשר בצרות של המלחמה האכזרית וחסרת ההיגיון המאיימת על העולם, פונים אל האם". כמו ילדים ש"כשהם מפוחדים: הם הולכים לאימהות שלהם לבכות, לחפש הגנה", כך לליבה "הצלול והלא מזוהם" אנו זורקים "פחד וכאב, מוסרים את עצמנו לידיה".

האפיפיור לרגלי מרים, ביחד עם שני ילדים

תוכניות של שלום, לא של חוסר מזל

לאלוהים, אומר האפיפיור פרנציסקוס, "יש תוכניות לשלום ולא לאסון". אז "אנו מקדשים את עצמנו למרים כדי להיכנס לתכנית הזו, כדי להכין את עצמנו למלוא תכניותיו של האלוהים". מי ייתן ואמא, האפיפיור התפלל, "תיקח לידה היום את דרכנו ותוביל אותנו בשבילים התלולים והמעייפים של האחווה והדיאלוג, בדרך השלום".

וידוי, תקדיש השמחה

בדרשתו, האפיפיור פרנציסקוס מהרהר גם במשמעות הווידוי, לאור קטע הבשורה של החג החל היום, חג הבשורה.

"לעתים קרובות מדי אנו חושבים שהווידוי מורכב מכך שאנו הולכים לאלוהים בראש מורכן. אבל לא אנחנו אלא שקודם כל חוזרים אל האדון.  הוא זה שבא לבקר אותנו, למלא אותנו בחסדיו, לשמח אותנו בשמחתו"

כן, שמחה, כי התקדיש הוא "תקדיש השמחה": "היכן שהרוע שגורם לנו להתבייש הופך להזדמנות לחוות את החיבוק החם של האב, את כוחו המתוק של ישוע שמרפא אותנו, את 'הרוך האימהי' של רוח הקודש", מאשר פרנציסקוס.

המאמינים שקיבלו את תקדיש הפיוס

במרכז נמצאת הסליחה, לא החטאים

בלב החזרה בתשובה "לא נמצאים חטאינו, אלא הסליחה שלו". זה לא תלוי בנו, לפיכך, זה לא תלוי "בתשובה שלנו, במאמצינו, בהתחייבויותינו": "במרכז" נמצא האלוהים, "המשחרר אותנו ומעמיד אותנו על הרגליים". הכוהנים המוודים נקראים "להיות ערוצי חסד השופכים את המים החיים של רחמי האב אל יובש הלב"

"בלי נוקשות, בלי מכשולים, בלי אי נוחות; דלתות נפתחות לרחמים! במיוחד בווידוי אנו נקראים להיות לרועה הטוב שמרים את צאנו ומלטף אותם....אם לכוהן אין את הגישה הזו, אין לו את הרגשות הללו בלב, עדיף שלא יקשיב לווידויים"

תמונה מתוך הטקס בבזיליקת פטרוס הקדוש

"פחד כבר לא יכול להחזיק אותנו כבני ערובה"

"אל לפחד", חוזר האפיפיור מספר פעמים, ונזכר בהתערבות מתמשכת של האלוהים בהיסטוריה האנושית כדי להביא מסר מנחם: "בכל פעם שהחיים נפתחים בפני האלוהים, הפחד לא יכול עוד להחזיק אותנו כבני ערובה".

אחותי, אחי, אם חטאייך מפחידים אותך, אם העבר שלך מדאיג אותך, אם פצעיך לא יגלידו, אם הנפילות הקבועות מדרדרות אותך ונראה שאיבדת תקווה, אל תפחד. אלוהים יודע את החולשות שלך והוא גדול מהטעויות שלך. האלוהים גדול בהרבה מהחטאים שלנו. דבר אחד הוא מבקש ממך: החולשות שלך, האומללות שלך, אל תשמור אותן בתוכך; קח אותם אליו, הנח אותם בו, וממקורות של שממה הם יהפכו להזדמנויות לתחייה.

זקוקים לרוח האהבה שממיסה את השנאה

האפיפיור פרנציסקוס מצטט "משפט יפה" הכתוב מעל תא וידוי בוותיקן: "להתרחק ממך, משמעותו ליפול. לשוב אליך, משמעותו לקום לתחייה. להישאר איתך, משמעותו להתקיים".  האלוהים "מתערב בהיסטוריה" ועושה זאת על ידי מתן "רוח האהבה" ש"ממיסה את השנאה, מכבה את הטינה, מכבה את החמדנות, מעירה אותנו מהאדישות". אנחנו צריכים את האהבה הזו "כי האהבה שלנו לא יציבה ולא מספיקה", אבל מעל הכל אנחנו צריכים לבקש את ה"כוח לאהוב".

מישהו אמר שנוצרי ללא אהבה הוא כמו מחט שאינה תופרת: היא עוקצת, היא כואבת, אבל אם היא לא תופרת, אם היא לא טווה, אם היא לא מאחדת, היא חסר תועלת. זו הסיבה שאנחנו צריכים לשאוב את כוח האהבה מסליחת האלוהים... אם אנחנו רוצים שהעולם ישתנה, הלב שלנו חייב להשתנות קודם כל".