פרנציסקוס: הבה נלמד מהחכמים ההולכים לבית לחם, את הכמיהה לאלוהים

אדריאנה מאזוטי – הוותיקן

היום חוגגת הכנסייה את התגלות האדון, יום התגלותו לעולם באמצעות עדותן של שלוש דמויות שמגיעות מרחוק למערה שבבית לחם. בדרשתו במהלך סעודת האדון בבזיליקת הוותיקן, האפיפיור פרנציסקוס מרשה לעצמו להיחקר על ידי המלכים, החכמים והאסטרולוגים, וקורא לכולנו לשאול את עצמנו שאלות הנובעות ממסעם לכיוון ישוע, בהדרכת הכוכב. ביחד עם האפיפיור ערכו את סעודת האדון 21 קרדינלים, 19 בישופים, כ-150 כהני דת. מצד שני, עקב המגיפה, צומצם מספר המאמינים הנוכחים.

החכמים, אנשים עם לב חסר מנוח

מה גרם ל״אנשי המזרח הללו לצאת למסע?״ הם יכלו להישאר נינוחים בוודאות שלהם, אומר האפיפיור, ״במקום זאת הם הטריחו את עצמם על ידי שאלה וסימן״ בשמים: ״היכן ההוא שנולד?״ לבם אינו מרשה לעצמו להתקהות במערת האדישות, אלא צמא לאור; הוא לא גורר את עצמו בעייפות מתוך עצלות, אלא מוצת מהגעגוע לאופקים חדשים. עיניהם אינן מופנות לאדמה, הן חלונות הפתוחים לשמים. כפי שאמר בנדיקטוס ה-16, הם היו ״אנשים עם לב חסר מנוחה. […] אנשי ציפייה, שלא הסתפקו בהכנסתם המובטחת וממצבם החברתי […]. הם היו מחפשי האלוהים״.

החיים הם לא "הכל כאן"

הסוד שלהם, ממשיך פרנציסקוס, הוא הרצון. למעשה, לרצות פירושו "לחפש מעבר למיידי, מעבר לגלוי". מדובר בקבלת החיים כתעלומה שצצה, כסדק פתוח תמיד המזמין אותנו להסתכל מעבר, כי החיים הם לא "הכל כאן", הם גם "במקום אחר". כמו בד ריק שצריך להיצבע. הצייר הגדול, ואן גוך, כתב שהכמיהה לאלוהים דחפה אותו לצאת בלילה ולצייר את הכוכבים. כן, כי האלוהים בראנו כך: הוא החדיר לתוכנו כמיהה. כך האלוהים ברא אותנו: כמהים, מכוונים, כמו החכמים, לכיוון הכוכבים.

עלינו לגלות מחדש את רצון האלוהים

רצונות, ממשיך האפיפיור, הם שגורמים לנו ללכת מעבר להרגלים הקבועים, "מעבר לאמונה עייפה, שחוזרת על עצמה". מסע החיים והאמונה שלנו זקוק לרצון, ל"דחף פנימי". והוא תוהה: האם לא היינו תקועים יותר מדי זמן, חונים בתוך דת קונבנציונלית, חיצונית, רשמית, שכבר לא מחממת את הלב ולא משנה את החיים? האם המילים שלנו והטקסים שלנו מעוררים בלב האנשים את הרצון להתקדם לעבר האלוהים או שהם "שפה מתה", המדברת רק על עצמה ולעצמה?
הניתוח של האפיפיור פרנציסקוס לא עושה הנחות כאשר הוא מתאר רבים מאיתנו ורבים מהקהילות שלנו מתמודדים עם משבר האמונה עקב "היעלמות התשוקה לאלוהים".
התכנסנו במבטנו יותר מדי על הארץ ושכחנו להרים את עינינו לשמיים. אנו מלאים בהרבה דברים, אבל בלי הגעגוע למה שחסר לנו. הגעגוע לאלוהים... התקבענו על צרכים, על מה נאכל ועל מה נלבש, נותנים לכמיהה למה שמעבר להתאדות. אנו מוצאים עצמנו בבולימיה של קהילות שיש להן הכל ולעיתים קרובות כבר לא מרגישות כלום בלב. אנשים סגורים, קהילות סגורות, בישופים סגורים, כוהנים סגורים, מקודשים סגורים כי חוסר החשק מוביל לעצב ולאדישות. קהילות עצובות. כוהנים עצובים. בישופים עצובים.

הוראת החכמים

האפיפיור מציע לכל אחד מאיתנו לחקור את עצמו היום, לשאול את עצמו איך הולך "מסע האמונה". וללכת לחכמים ומהם ללמוד כיצד "להאכיל את התשוקה". מהם אנו יכולים לשאוב כמה לקחים: מלכתחילה הם עוזבים בצאת הכוכב: הם מלמדים אותנו שתמיד חייבים לצאת לדרך כל יום מחדש, בחיים כמו באמונה, כי אמונה היא לא שריון מגבס, אלא מסע מרתק, מתמשך ומתמשך. תנועה חסרת מנוחה, תמיד בחיפוש אחר האלוהים, תמיד באבחנה, במסע הזה. לאחר מכן, החכמים שואלים היכן נמצא ישוע העולל. למעשה, יש צורך לשאול את עצמנו שאלות ולהקשיב לשאלות שאלוהים ואנשי זמננו שואלים אותנו. החכמים מלמדים אותנו להיות בעלי אמונה אמיצה שאינה "חוששת לאתגר את ההיגיון האפל של השררה ולהפוך לזרע של צדק ואחווה". לבסוף, ממשיך האפיפיור, הם חוזרים בדרך אחרת:
זוהי היצירתיות של הרוח, שעושה תמיד דברים חדשים. זו גם, ברגע זה, אחת המשימות של הסינודוס שאנו עושים: ללכת יחדיו בהקשבה, כדי שהרוח תציע דרכים חדשות, דרכים להביא את הבשורה ללבם של האדישים, המרוחקים, של אלה שאיבדו תקווה, אבל הוא מחפש את מה שהחכמים מצאו, "שמחה גדולה מאוד". לצאת "מעבר", להמשיך וללכת...

להשתחוות על מנת לתת לעצמנו להשתנות

אבל ישנו רגע מכריע במסעם, מבחין פרנציסקוס, והוא כאשר, בהגיעם ליעדם, החכמים "משתחווים אל העולל". האפיפיור מדגיש את חשיבות ההשתחוויה, כלומר, של הימצאות בנוכחות האל ואומר: "רק אם נחזיר את הטעם להשתחוויה, התשוקה תתחדש". הרצון באלוהים "גדל רק על ידי עמידה מול האלוהים", כי רק ישוע יכול לשנות את ליבנו. ובהליכה שכזו, כל יום, תהיה לנו שם הוודאות, כמו שהייתה לחכמים, שגם בלילות האפלים ביותר יזרח כוכב. זה כוכב האדון, שבא לדאוג לאנושיות השברירית שלנו. בואו נצא למסע לקראתו, אל לנו לתת לאדישות ולייאוש את הכוח לנעוץ בנו מסמרים של עצבות, של חיים שטחיים. ניקח-נא את תזזיתיות הרוח, לבבות תזזיתיים. העולם מצפה מהמאמינים לתנופה מחודשת לעבר השמיים. לבסוף, האפיפיור פרנציסקוס מזמין כל אחד מאיתנו להיות כמו החכמים "פתוחים להפתעות האלוהים". והוא מסיים בשלוש עצות: "הבה נחלום, נחפש, נשתחווה".