חיפוש

רגע של תפילה אקומנית עם מהגרים בכנסיית הצלב הקדוש (3 בדצמבר 2021) רגע של תפילה אקומנית עם מהגרים בכנסיית הצלב הקדוש (3 בדצמבר 2021) 

פיצבלה בנושא המהגרים: עתידה של אירופה מוכרע בים התיכון

לקראת סיום ביקורו האפוסטולי של האפיפיור פרנציסקוס בקפריסין, נערכה תפילה אקומנית בהשתתפות מהגרים. התפילה נפתחה בברכת הפטריארך הלטיני של ירושלים ובעדויות של חברה ב״קריטאס״ המקומי ושל ארבעה מהגרים צעירים.

מאת: אמדאו לומונקו

לקראת סיום עלייתו לרגל של האפיפיור פרנציסקוס לקפריסין, מבטנו מופנה אל הטרגדיות של הים התיכון, אל הטרגדיות של משפחות ואנשים ממדינות שונות שעזבו את בתיהם בחיפוש אחר חיים טובים יותר.

פיצבלה: עתידה של אירופה מוכרע בים התיכון

בתפילה האקומנית שנערכה בכנסיית הצלב הקדוש, בניקוסיה, קפריסין, בירך כבוד הפטריארך הלטיני של ירושלים, פיירבטיסטה פיצבלה את האפיפיור פרנציסקוס.

בברכתו אמר שעלינו לזכור: "דבר ראשון, את אלפי משפחות הפליטים והמהגרים". אנשים שנמלטים ממלחמה ומאומללות ועוצרים בקפריסין "ללא מוצא, ללא סיכויים ברורים לעתידם". "הדרמה של האנשים האלה ש"לא יכולים להישאר בלתי נראים" מזכירה לנו שתופעת ההגירה דורשת "תגובות גלובאליות". "עתידה של אירופה - מסביר הפטריארך פיצבלה - מוכרע בים התיכון, שם עוברים לא רק מקורות האנרגיה והעושר, אלא גם בני אדם, בודדים וקבוצות, איתם נצטרך להתמודד". ובלעדיהם "לא תהיה התפתחות, ולא עתיד". מודלים חברתיים, כלכליים ושל פיתוח "דורשים חשיבה מחודשת". הכנסייה, מסכם הפטריארך הלטיני של ירושלים, אינה מסוגלת "להשפיע על התהליכים העצומים הללו, אבל יכולה להקשיב לקול האנשים האלה, לתת להם פנים ושם". "אנחנו לא יכולים להתעלם. אנחנו לא יכולים לשתוק".

האתגר

לאחר דבריו של מונסיניור פיצבלה, דיברה אליזבת כריסאנטו, חברה במועצת ״קריטאס״ קפריסין, על ההיסטוריה של האי ועל המאמצים שנעשו כדי לעזור לאנשים הפגיעים הללו. בדבריה הזכירה שאחת מהעדיפויות של ״קריטאס״  קפריסין היא זו של "מתן קול למי שאחרת לא יקשיבו לו, במיוחד אלה שהושפעו מהאירועים שחילקו את האי ב-1974". בתקופה זו, "קפריסין מקבלת יותר מבקשי מקלט מכל מדינה אחרת באיחוד האירופי". ״קריטאס״  קפריסין, הוסיפה, מנסה "להגיב לאתגר של הכנסת אורחים": "אנשים שנמלטו מהמשברים השונים בלבנון, במזרח התיכון ובאזורים רחוקים אף יותר" הגיעו לאי בחיפוש אחר מקלט. "רבים חוו אלימות, הונאה ומחסור". וכמו כולם - מדגישה אליזבת כריסאנטו - הם נאלצו להתמודד עם "המגיפה הרחק מהבית, ללא כל ודאות ותמיד בשוליים".

עדויותיהם של ארבעה מהגרים צעירים

לאחר דבריה של חברת ״קריטאס״, נשמעו עדויותיהם של ארבעה מהגרים צעירים.

הראשונה היא רוז', עיראקית, שרחוקה מביתה, ממשפחתה, מכפרה וממדינתה, מתמודדת עם שאלות ש"לא נועדו לפגוע, אולם גורמות להרגשה כמו של מכות": מי את? למה את כאן? מה הסטטוס שלך? האם את מתכננת להישאר? לאן תלכי? "בכל יום אני צריכה לצמצם את עצמי, את כל מה שאני יכולה להיות, או מקווה להיות, או רוצה להיות, לסימן ״וי״ בתוך ריבוע בטופס": זר, קורבן, מבקש מקלט, פליט, מהגר.

מקולינס, מקמרון, מגדיר את עצמו כ"אדם שנפצע משנאה". שנאה שלובשת צורות שונות, חלקן "נוראיות": כזו שמרסקת, הורגת, שוברת עצמות של אחרים, כזו שמטמינה מוקשים באדמה, שלובשת גם צורה של הרס יערות, זיהום המים שאתה צריך כדי להרוות את הצמא. "אי אפשר לשכוח שנאה, לאחר שנחוותה. זה שינה אותי; זה משנה אותנו", אומר הצעיר.

על אלימות, פצצות, סכינים, רעב, וכאב, מדברת גם תמארה, שנמלטה מסרי לנקה במשאית, מוסתרת בתא המטען של מכוניות, נזרקת לסירות רעועות: "מרומה, מנוצלת, נשכחת". אבל במסע שלה תמיד הייתה התקווה "להגיע ליעד חדש. מקום בטוח ובריא, שמציע חופש ובחירות, מקום שבו את יכולה לתת ולקבל אהבה".

מריאמי, מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מגדירה את עצמה כ"אדם מלא בחלומות": "אני חולמת על עולם שבו אף אחד לא נאלץ להילחם, להיכנע, לברוח או לבכות (למעט אולי משמחה). עולם שבו אף אחד לא נחטף ממיטתו בחשכת הלילה כשהוא משאיר מאחוריו את הצעצועים האהובים עליו, נוטש הכל כדי לברוח. אני חולמת על עולם של שלום - אומרת הילדה - שבו מדינות לא נלחמות זו בזו ושתושבי אותה מדינה לא פוגעים זה בזה, שוללים זה לזה את החופש או זכויות האדם".

03 דצמבר 2021, 22:51