אוקראינה: כאב, אובדן, אמונה, תקווה וחוסן
מאת לינדה בורדוני
דניאל וולה, ראש תוכנית הפיוס הבינלאומית של שירות הפליטים הישועי (JRS), שבה לאחרונה מאוקראינה, שם ליוותה את האב כריסטיאן מרטה, ישועי אוסטרי המחויב עמוקות לסולידריות עם העם האוקראיני.
בראיון לחדשות הוותיקן, היא תיארה את מסען באזורים המערביים והדרום-מערביים של
המדינה, וסיפקה עדות לסבל העמוק ולחוסן של אומה במלחמה.
מסומנים באובדן ובפרידה
למרות שהאזורים בהם ביקרו – לבוב, צ'רנוביץ וטרנסקרפטיה – אינם בחזית, דניאל מציינת שנוכחות המלחמה מורגשת בכל מקום.
"אלו נחשבים לאזורים הבטוחים ביותר", היא מציינת, "אך הם מושפעים עמוקות. הבישוף תיאודור מטסאפולה, בישוף יווני-קתולי בטרנסקרפטיה, אמר זאת בפשטות: 'כחלק מגופה של אוקראינה, אנו חשים את כאב משפחותינו וקהילותינו שחבריהן נהרגו. אנו מקיימים הלוויות של חיילים כמעט מדי יום בכנסייה שלנו."
היא מספרת כיצד בכל מקום ראתה אנדרטאות: שורות של תמונות חיילים שנפלו, בתי קברות צבועים בצהוב וכחול, מעוטרים בפרחים ומזכרות אישיות – מחזיקי מפתחות, בובות פרווה, תמונות של ילדים וחיות מחמד. "זה מרגיש מוזר כל כך להנציח מלחמה שעדיין נמשכת", היא אומרת.
"כל מי שפגשנו היו מאוחדים באבלם ובאובדנם: אובדן יקיריהם – הרוגים או נעדרים; אובדן אלה שנמלטו מהמדינה; ואובדן החיים והקהילות כפי שהכירו אותם".
הדאגה לחיילים מוחשית מאוד, היא מוסיפה, "היא פשוט משתלבת בחיי היומיום, בכל שיחה, במיוחד, כמובן, בקרב בני משפחותיהם".
תחושות בולטות נוספות היו "הכרת תודה עמוקה על החיים, ומנגד, הכרת תודה לאלה שמתו למען ארצם ולמען חירותם", וכן "דאגה רבה לגבי אי הוודאות והעתיד".
פחד מתפשט
מעבר לאבל העצום, קיים פחד מתפשט. "גברים מהססים לצאת", מציינת דניאל, "חוששים להתגייס ולהישלח לחזית. מתוך שבעת מיליון הפליטים האוקראינים שעזבו את המדינה, רבים נמלטו כדי להימנע משירות צבאי. הפחד הזה שיבש את חיי היומיום והקשה אפילו על משימות בסיסיות כמו מציאת עובדים".
פרידת המשפחות היא פצע עמוק נוסף. נציגת JRS נזכרת בפגישתה עם מרתה, עובדת קאריטס, שתיארה את המציאות באופן נוקב: "זה כמו רקטה שהתפוצצה בכל בית". בעלים, אבות ובנים עזבו – כדי להילחם, לברוח או למצוא ביטחון במקום אחר – בעוד נשים נשארות, מטפלות בילדים ובקשישים, תחת עומס אי-ודאות.
"שוב", ממשיכה דניאל, "דבר שאמר צעיר אחד נחרת בזיכרוני: 'חיינו מחולקים ל'לפני' ו'אחרי'; לפני 24 בפברואר 2022 ואחריו. הכול השתנה ביום הנורא ההוא, ואיננו יודעים כיצד לחיות עכשיו."
3.7 מיליון עקורים פנימיים
בנוסף, קהילות מקומיות באזורים ה"בטוחים" מושפעות גם מהגעתם של אנשים ממזרח אוקראינה, שם משתוללת המלחמה.
"באוקראינה יש 3.7 מיליון עקורים פנימיים", אומרת דניאל, ומציינת כי באזורים מסוימים, כמו טרנסקרפטיה, "אחד מכל ארבעה אנשים נעקר", מספר מדהים שמציב את האזור "ברמה דומה למדינות המארחות את המספר הגבוה ביותר של פליטים לנפש בעולם, כמו לבנון, למשל. וכמובן, יש את הצרכים העצומים של האנשים עצמם".
תפקיד הכנסייה
בתוך ההרס, הכנסייה עומדת כעמוד תמיכה, ומספקת סיוע חומרי, פסיכולוגי ורוחני. "הכנסייה מציעה לאנשים תחושת קהילה חזקה, מרחב בטוח להתפלל, להתאבל ולבנות מחדש", אומרת דניאל.
הישועים, היא מסבירה, יזמו פרויקטים כמו מרכז "מרחב התקווה", שם אימהות, נשים וילדים של חיילים מקבלים תמיכה פסיכולוגית. קאריטס ו-JRS מפעילים מקלטים, מטבחי תמחוי, שירותי טיפול בילדים ותוכניות חינוכיות.
"מקלט JRS בלבוב הוא מקום מפלט לסבתות, אמהות וילדים עקורים", אומרת וולה, "הם מקבלים זמן לנשום ולהשיב לעצמם שגרת חיים יציבה".
"יש מטבחי תמחוי לילדים, פעילויות פסיכו-סוציאליות לילדים, חינוך... כל כך הרבה קורה", היא אומרת.
"עייפות התורמים"
למרות המאמצים הללו, קיים חשש גובר מהפחתת הסיוע הבינלאומי.
"נציגי קאריטס ו-JRS מזהירים מפני 'עייפות התורמים' המתחילה להופיע, למרות הצרכים המתמשכים", מסבירה וולה.
"המשבר ההומניטרי לא יסתיים עם סיום המלחמה; למעשה, הוא עלול להחריף".
תקווה בתוך ייאוש
למרות החושך, סימני תקווה עדיין קיימים. האנשים עצמם הם מקור התקווה הגדול ביותר", מציינת וולה. "האמונה שלהם – אמונה באלוהים, זה בזה ובעתיד – מחזיקה אותם".
היא מדברת בהערצה על מסירותו הבלתי מתפשרת של האב מיכאלו, ישועי אוקראיני "החוצה את המדינה" כדי להציע ריטריטים וטיפול פסטורלי.
"מקור התקווה העצום שלו הוא הקשר שלו עם ישוע, שבלעדיו, הוא אומר, לא היה יכול ללכת לחזית, אך הוא עושה זאת, ומוצא בתקווה את כוחו", היא אומרת.
תקווה נמצאת גם באנשים כמו לודמילה, אם שוולה פגשה במקלט JRS "היא איבדה את ביתה במלחמה, לאחר שאיבדה את בעלה מסרטן בגיל 33 בלבד". אחד מבניה זקוק לניתוחים רבים, היא מוסיפה, ובכל זאת היא נשארת נחושה. "כשמישהו תלוי בך, אי אפשר פשוט לוותר", היא אמרה לי. "כל עוד אתה חי, זה לא הסוף".
קוראים לסולידריות
ככל שהמלחמה נמשכת, תושבי אוקראינה כמהים לשלום – שלום צודק ומתמשך. "הם מקווים שאוקראינה תוכל להיבנות מחדש, שלא תצטרך להקדיש כל כך הרבה משאבים, ושהפליטים ישובו", אומרת דניאל.
אך הם מבינים שאינם יכולים לעשות זאת לבד. "הם מצפים מהעולם לתקווה משותפת", היא מאשרת. "סולידריות ותמיכה חיצונית הן דבר חיוני!"
